לבד.. הרבה הרבה לבד..

אין לי כוח להיות בקשר אני משתמשת בכל כוחי לשאר נוכחת ולהחזיק את עצמי ביחד אבל לבד לי מאוד.. ביום יום אני מטפלת באחרים- זה מתיש אני מחכה כל השבוע לשבת.. לזמן להיות לבד קשה להיות עם אחרים וקשה להיות לבד לא סומכת על אף אחד.. לא מאפשרת לאף אחד להתקרב האמת היא.. מפחדים מאנשים מפחדים .. מפחדים הרבה

הי ינשופון, שתינו בחרנו להירשם כאן בכינויים של בעלי חיים 🐾 איך את עם היצורים שהם לא בני אדם? הציפיות שלנו מבעלי חיים שונות מאשר מול אנשים, הקשר הנבנה אחר. מה שכתבת מזכיר מאד גם את עולמי. גם אני משמשת בתפקיד מטפלת. מכירה כמה מתיש. מכירה גם את המקום שמרגיש את רכיבי הניצול (עבודה מאומצת, בתנאים שהם לא תמיד הכי הכי, שכר נמוך מאד). כמוך, מחכה לשבת. בשבת הגוף והנפש מרשים לעצמם לקרוס, לעתים עד כדי ההרגשה העוצמתית על פני השטח של אל-תיגע-בי המלווה בשעם שותק. עוצמתית עד כדי שהמגע בחלומות בעייתי. תמיד. אבל למטה למטה, עמוק אי שם, אני חושבת שיש גם משאלה של איזה מגע, שאולי עדיין לא היה במציאות שלנו. ואולי כן, אולי היה ומעט ממנו ולכן כן קיימת בנו משאלה כזו. לכן כן אנחנו יכולים לתת אותה. במקרה שלי - לבעלי חיים, תינוקות וקשישים. ואני כבר לא צעירה וחושבת על ימי הבדידות שלי בזקנתי. שכנים היו לי בבניין, לא מאד מבוגרים, שניהם חיו בבדידות איומה, גם דלות, נפשית וחומרית, המשפחות שלהם כאילו השליכו אותם (מניחה שגם לאותם אנשים היה חלק בסיפור). עצוב. לא יכולתי להיות שם בעולמם ולא להתערב. מה אנחנו יכולים לעשות, עוד בטרם נזדקן כל כך, כדי לנסות להגדיל מעגלי קירבה? שאלה לא פשוטה כלל. אפשר גם מאוחר, כך אומרים. כך גם רואים בשטח. גם חלקם של ניצולי שואה הצליחו. המין האנושי עמוס תוקפנות, אבל לא רק. הנמצא את החמלה. כלפי אנו עצמנו? כלפי כל חלקנו? שלך, סוריקטה

סוריקטיה יקרה חמלה לעצמיני.. לחלקינו... נראה לי, כמו שאת כתבת, כדאי להתחיל משם כן, אני חושבת על הזקנה.. מי ידאג לי אם אצטרך משהו? מי יהיה לצדי אם לא אפשרתי לאף אחד להתקרב. עצוב .. עצוב שאת במצב דומה.. תודה על היותך סוריקיטה יקרה.. לפחות כאן אפשר להרגיש קצת ביחד למרות שזה רק ורטואלי..💗

ינשופי יקרה אוהבת והכי מבינה בעולם חיבוק ענק