שוב שלום מגלי אורחת פורחת...

שוב מצאתי רגע לכתוב, ושוב מצטערת שאני לא מוצאת יותר זמן להיות כאן.. אני חושבת עליכם, סוריקטה, ריגשו דברייך, מתה לספר על ההתרחשויות אבל נשארת עמומה בגלל הפחד מחשיפה.. הרבה בלבול ותהייה האם דברים טובים שקורים- קורים לי, האם אני באמת חיה, באמת על הבמה ולא מאחורי הקלעים, האם זה אמיתי או לא, כמה טוב לי במקום הזה וכמה אני צריכה שאחרים יראו אותי שם, ואני צריכה שיחשבו עלי דברים שונים מכל הדברים האיומים שחשבו עלי עד כה, עד כמה זה שברירי ההתפתחות הזאת. המון שאלות. וגם המטפלת בחופש כמובן בעיתוי מטורף זה. קשה להכיל.. . שלכם, גלי

הי גלי מתוקה ואהובה, בחיית למה להתנצל. סיבות טובות. זה נשמע מעודד. בסדר גמור שאת שומרת על עצמך ולא חושפת. עדיין מותר לי להישאר סקרנית 🐱 אני מדמיינת לי משהו בכיוון של היריון (בין אם קונקרטי בין אם מטאפורי), שהקונקרטי שבהם, הוא משהו שרואים רואים (ואבוי, אגב, למי שמסתירה אותו מהעולם בחוץ באופן מוגזם). אז אני שמחה שאת על הבמה. ומאד מחבקת אותך. מי שחושב, שיחשוב. האחריות שלך היא האם להזדהות עם ה'דברים האיומים האלה' ולהאכיל את הטרולים. אפשר גם להתרחק מהם ולעבור לסביבה חדשה עם מאפיינים אחרים. ועוד משהו - בעיניי, לעתים, העיתוי בו התרחשויות שיש להן פוטנציאל מצמיח (ומעורבות בחרדות, וגם זה די צמוד בדרך כלל, כנראה), קורות *דווקא* כשהמטפלים בחופשה, לחלופין, 'ההורים בחו"ל' וכד'. קרי בזמני פרידה וסוג של ריחוק גיאוגרפי אפילו. שלך, סוריקטה