התלבטות של בוקר יום שני

בוקר טוב אודי. מבקרת כאן לעיתים קרובות לאחרונה בקריאה דמומה. המטפלת אמרה שקשה ואני עזבתי בעלבון והפגנתיות. תיכף אמורות להפגש שוב, ומאוד מתלבטת. מתחשק לי לבדוק האם אני יכולה לבד. בא לי למלא את הזמן במשהו אחר. פוחדת שאצטער על הפספוס. רוצה מצד עשירי להראות לה שיצאתי בכעס אבל כבר לא כועסת ולכן באתי, כאילו שעשיתי איזה שהיא עבודה של סליחה עם עצמי, כלפיה. רוצה לקטוף פרח להוריד לו את עלי הכותרת , ללכת, לא ללכת. אוףףף.... מטריד!!!

... לפחות, מי שמכיר אותי כאן, אני מניחה, יידע לומר שבצומת שכזה הבחירה היא להגיע ולצטט בדיוק את מה שנכתב כאן. שלום לך ת סופית, איזה כינוי בחרת, יא ווארדי. מצחיק-עצוב, צובט. ובתוך הכאב, כמה הומור. ומשהו בכתיבתך, גם אותו פרח-אוהב-לא-אוהב, הביטוי 'מצד-עשירי', הקול שמנסה להתגאות לו (אני-יכול-לבד). וואו, מזכיר לי מישהי אהובה שכתבה כאן פעם. חלף זמן. מקווה שהלכת. הלכת? תחושת הפספוס יכולה כל כך לייסר... ונו, המטפלת אמרה שקשה. ואם קשה - So damn what. בטח שיש רגעים קשים, ואפילו הרבה מהם. הייתי מעריכה מאד את הכנות והאמת של המטפלת. מחשבות עבורך, סוריקטה