תודה סוריקטה ותודה אודי

סוריקטה הצחקת אותי. שניה לפני שיצאתי בדרכי אליה, קראתי את שכתבת. חשבתי לעצמי שנחמד לקבל עיצות ממישהו שאני מכירה מקריאה כאן. ואת לא יודעת עלי דבר וחצי דבר ובכל זאת מייעצת. הלכתי בתרועת ניצחון ועם איזה כוח ואמרתי לה שאם קשה לה איתי או עם האמירות שלי או אם איך שאני רואה את העולם, זה המקצוע שהיא בחרה והיא תמודד! הייתי מרוצה מעצמי, מהתגובה ומהתמודדות אחר כך. ואמרתי לה שאני חושבת שגדלתי, כמעט עד התקרה! אז תודה על התגובה וגם לך אודי.

הי :-) נכון, איני יודעת עליך דבר, ובכל זאת הנחתי שאם את קוראת, כתיבתי כאן קצת מוכרת לך. וגם אם לא, לפעמים, כן, אולי אני קצת דעתנית, יש לי מה להגיד, ואני מוצאת את עצמי מגיחה ומשתתפת בשיחות, אף אם לרגע, עם עוברי אורח. ולפעמים גם אני טועה בגדול. ובהמשך לדברייך - לאו דווקא הייתי אומרת למטפלת בגאווה ובתרועת נצחון 'יאללה אכלת אותה זה המקצוע שלך תסתדרי עם הקושי', אלא מנסה ללמוד, אולי דרך ההרגשה של המטפלת, מה אולי גם פחות נוח לאחרים בסביבה מולך. אפשר לדרוש מאחרים לקבל אותך כמו שאת גם עם החלקים שלא הכי נעימים, אבל אפשר גם לנסות לרכך ולקחת אחריות גם על מה שמשתחרר מאיתנו לסביבה, אם הוא מוגזם, נניח. וגם בטיפול. יש שם בכל זאת בנאדם. יש פה, אולי איזה חלק גאוותן גרדיוזי שכדאי לבחון. לא'דעת. וגדילה - אני מעדיפה לאט ולא בבת אחת, ואפשר גם עד אמצע הדרך בין הרצפה לתקרה. בכל מקרה לומדים שם המון בטיפול. המון. עוד כמה מילים ממני וברוכה הבאה, סוריקטה