לישון או לחיות, איך למצוא את הכוח?

אני בת 23, בגיל 14 היה לי התקף פסיכוטי. הוריי אשפזו אותי בבית חולים פסכיאטרי. באשפוז של 4 חודשים בעיקר קשרו אותי למיטה, ובעיקר אכלתי הרבה אוכל, גם את האוכל שהכינו שם, וגם את כל המאכלי שההורים שלי היו מביאים לי, עליתי כל יום קילו, הגעתי לשם במשקל 55 קג, יצאתי משם במשקל 72 קג. כמעט 20 קג. הייתי מטופלת בהמון סוגים של כדורים. זו היתה תקופה נוראית. גדלתי משפחה שנאבקה להרוויח, בצפיצות בבית קטן, משפחה אלימה. למרות זאת עד גיל 14 הייתי תלמידה מצטיינת, בחורה חכמה, מוכשרת, עם כמה חברות. אחרי ששיחררו אותי, ניסיתי להבין מה בעצם קרה. לא היה לי ביטחון כל כך, הייתי בשוק. המזל שלי שהייתי תלמידה טובה מאוד, לא היו לי חברות. אף אחד לא רצה לקבל אותי לעבודה עד שעשיתי קורס חינמי דרך משרד התמת. ואז קיבלו אוי לעבודה. עבדתי ב2 מקומות חודשיים וחצי, בכל מקום, שזה היה שיא בשבילי. אחר כך עבדתי מגיל 22 שנה שלמה במקום מאוד נחשב וזה היה גם תחושת ניצחון. אני צריכה לחפש עבודה ואין לי כוח להתמודד. שמתי שעון מעורר הלכתי לישון בזמן אבל אני מתעוררת ומרגישה חשק חזק לישון. למרות שישנתי 7 או 8 שעות. כל כך נוח לישון, זה קל יותר מאשר ללכת לעבודה. אני מחפשת פתרון לזה ולא מצליחה למצוא. מה אני עושה עם זה? לדעתי כסף זה הפתרון, אם היה לי את הכסף להקים חנות עם מוצרים משלי בתחום ההנעלה לדוגמה שזה תחום שאני אוהבת, הייתי קמה בשמחה ליום של עשייה שאני אוהבת. אולי זה דיכאון? לא יודעת מה זה. זה פשוט תחושה כזאת שכופה עליי להתבטל ולא לעשות כלום. כובד כזה שלא מאפשר לי להיות קלילה ולפעול. ולעשות ולעבוד גם אם חם נורא בקיץ או קר נורא בחורף וגם אם החלם שלי להיות עשירה נראה כרגע רחוק וקשה להגשימו. וגם אם בעבודה לא חסר חרא של בני אדם וגם השכורת לא גבוהה. והנסיעה נורא ארוכה. ואין לי אנשים שאני אוהבת שאוהבים אותי ומשמחים אותי.