אודי,

אודי, אני מתגעגעת אליך... המוני המונים של זמן הפורום השתגע ועצר מלכת. טוב לשמוע אותך.. טוב לקבל ממך סימן חיים.. מה איתי ? שואלת את עצמי אם אני ברת טיפול ? מעולם לא אובחנתי. גם אמא צביה לא הסכימה מעולם לומר לי את האבחנה המקצועית שלה עלי. כששאלתי אותה באיזו אבחנה היא מאבחנת אותי, איכשהו תמיד ענתה משהו כמו שהיא לא עסוקה בזה..לא מסתכלת באופן של אבחנות וכו'.. אני כן חושבת שאני בורדרליין.. באיזשהו אופן.. אולי לא בורדרלין, אבל משהו פגוע בבסיס.. ממש ממש ביסודות.. קראתי את הספר עצמי כוזב ועצמי אמיתי של וויניקוט ואני חושבת שוויניקוט היה ממקם אותי בשלב שעדיין לא גובשה האישיות ..המצב של אי אינטגרציה.. (קבוצה שלישית לפי ויניקוט) קראתי גם שפרויד אמר על אנשים כאלו (כמוני ? ) שהם לא ברי טיפול. שפסיכואנליזה קלאסית לא תעזור להם. וויניקוט כן מנסה ואומר שהם ברי טיפול.. ע"י אנליזה קצת שונה..שאולי יותר מנסה להיות מותאמת לצרכים היחודיים של המטופלים...(??) קראתי גם שיר שכתב וויניקוט: אמא למטה בוכה בוכה בוכה כך ידעתי אותה פעם בעודי שוכב בחיקה כמו עכשיו על עץ מת למדתי לגרום לה לחייך לבלום את דמעותיה לשחרר את אשמתה לרפא את המוות הפנימי שבה להחיות אותה,אלו היו חיי וכי הוטל עלי להפריח אותם קוצים ? להצמיח עלים לעץ המת הזה ? בייסורי ? כבול לקורת עץ שאין לה חפץ בי לשנאת המסמר האכזרית לכוח משיכה עריץ וקשה לב- איך תצמא נפשי אלי,אלי,למה שבקתני ? אני הוא המת אני המת אני מת אני . ד"ו ויניקוט , "העץ". כשקראתי את שירו של ויניקוט תהיתי ..ואולי ויניקוט טען שניתן לטפל באנשים עם הפרעות קשות היות וגם הוא היה עם לב שבור ,פגוע בשלב הראשוני ..? אולי כתב שניתן לטפל בהם, למעשה כמו התחנן שניתן יהיה לטפל בו ? בויניקוט ? כמובן שאלתי ואמרתי לאמא את כל מה שאני שואלת אותך... וכרגיל.... אמא צביה הקשיבה ולא אמרה דבר.... אודי.. אני ברת טיפול ? אני רוצה לסיים איתה לפני שהיא נוסעת... (פעם ראשונה באמצע אוגוסט בערך לשבוע ופעם שנייה בתחילת ספטמבר ל.. אפילו לא זוכרת ) אני רוצה לשכוח אותה... :((( במבי.

הי במבי, אצטרף להצעה של אודי שזו התגובה שלך לחופש. זה לא נראה ככה 'מי-שאינו-בר-טיפול', או בניסוח אחר, מי שלא ינסו להשקיע בו כי חבל על הזמן והתוצאות הצפויות אינן מרחיקות לכת. וגם, מה אומר, ייתכן שיש מישהו כזה שרוב המטפלים יאמרו לאו, אבל מטפל אחד, שיסתבר בדיעבד שאינו יהיר, וכן מודע למגבלותיו וכוחותיו וגמישותו, כן יצליח. ויש גם נסים רפואיים. בואי לא נהרוג טוטאלית את התקווה. הייתי נותנת לך דוגמאות, אבל את יודעת, אפילו באנשים האלה שהיו שמים אותם תחת כותרת כזאת מעליבה, כן מטפלים באיזו דרך, כל עוד ניתן למצוא בהם חלק שמשתף פעולה. רוצה מישהי שאינה בת טיפול? הרי לך - אמא שלי... וגם החבר שלה. שניים שהם אחד. ואת יודעת, גם אני פה. אני פה, ושומעת את דברייך ונעצבת. נעצבת, כי עליי, היום, לאחר המון שנות טיפול שכן עשה איזו עבודה, אפשר גם לדבר באופן כזה. גם הנקודה בה אני נמצאת היום רחוקה מנקודות הפתיחה של הרבה פונים חדשים. אבל אם נעשה השוואה ביחס לעצמי - פעם לא תקשרתי בכלל ולא תפקדתי בכלל. והיום, ייתכן שהיום אני תקועה. אבל גם שימור זה משהו. אהבתי שאודי כתב לך ששמונה שנים באנליזה זה וואחד בת טיפול. וסורי אם איני מדייקת בניסוח. אפילו קינאתי. במבי - בחיית - אנליזה זה האמ-אמא של הטיפולים (משהו כזה היה בניסוח של אודי, לא?). ותראי, השתמשנו במילה אמא. גם לי לא ניתנה מעולם אבחנה רשמית (וממילא אני חושבת שכל אדם כל כך שונה, ומה זו ההכללה הזאת, ואני נוטה לומר זאת גם על מושג 'דיכאון' שהוא בכלל נורא מכליל) אבל כן, אני מניחה שבתחילת הדרך אפשר היה להצמיד לי את אחת הכותרות של ההפרעות הקשות וכמה מהן ביחד. ותראי, אני גם חושבת שאצל כל אדם יש חלקים בשלים יותר ויש כאלה שנותרו ברמה עוברית אפילו. היום, לאחר שנות טיפול, חושבת שכן אוכל לראות איזהו אדם עם אישיות בשלה יותר ומי פחות. ורואים (אני מבחינה, לפחות) הבדלים בין קבוצות גיל שונות וגם בין גברים ונשים. ממש קשה לי להאמין שתצליחי לשכוח אותה לחלוטין. את יודעת שמנה שנים מהחיים. דווקא נראה שיש יותר סיכוי להישאר באובססיה לדמות. וכמו שהתגעגעת לאודי, מקווה שתוכלי להרגיש כך גם כלפיה, מעבר לכעס. המון מילים, מי יקרא, יאללה, בוקר אור, סוריקטה