ביקור מולדת

היי לאודי ולכולן, עלו בי מחשבות של סיכומים ביני לבין עצמי, ונזכרתי בתקופה שלי כאן. אז קפצתי לבקר, להסתכל קצת סביב, והחלטתי גם לומר שלום ועוד כמה מילים למי שזוכר. שמחתי לקראת השמות המוכרים, געגוע שנעשה נעים במיוחד כשקראתי וראיתי תזוזות, ניצנים חדשים, מקומות אחרים. יש פה תנועה, לפחות כזו שרואים במרווחים גדולים, וזה מרגש. וגם כל מיני שמות שהתגעגעתי ולא מצאתי, דפדפתי קצת אחורה אבל נראה שהן אינן כאן, או כאן מבעד למסך. שולחת לכולכן, מי שכאן ומי שלא, את אהבתי, געגועיי וסקרנותי לשלומכן. ואולי לא מתאים, בתור מי שרק קופצת לרגע אחרי זמן רב אי שם בחוץ לארץ של האינטרנט, אבל כמעט ומתפרצת בי השאלה הכנה "מה שלומכן?", ובא לי להזמין את כל מי שכאן לשבת ליד העץ השמח ולספר את הטוב ואת הכואב, להתעדכן קצת. ומניחה את זה כאן בעיקר כמשאלה, שמובן לי אם לא תתממש, ובכל זאת נותרת כהזמנה. התגעגעתי. ורציתי לספר שאני בטוב, ובאמת. קראתי אחורה דברים שכתבתי, כחלק מפרץ הנוסטלגיה הזה, והכאב שעטף אותי כל כך היה לי מוכר וידוע ובכל זאת רחוק ואחר. והבנתי שיש בי ידיעה היום שאני כבר לא אכאב ככה, או לפחות לא בעבר-הווה-עתיד הקרובים. שאני מכירה את העומקים, אבל נבנו יסודות טובים מספיק, והבור שצריך להיחפר כדי לבנות את הבניין פחות או יותר נסגר בבטחה בקורות ביטחון ובקומות שונות. ועדיין רעידות אדמה ורוחות חזקות יטלטלו, כי זה הבניין שאני, אבל הוא כבר לא מתפרק, ואני לא חוששת שיתפרק. ונעים, נעים לי לחיות. וגם מפחיד, אבל או שהפחד השתנה או שהתיידדתי איתו, כי הוא חלק ממה ששומר על החיים ולא מסוכני המוות. מפחיד שאמות, ולא מפחיד אז אני רוצה שאמות. לא יודעת איך להתנסח כך שלא יהיה מתקתק מדי, איזו פיסת תקווה תלושה וחסרת רגישות באמצע ים כאב. כי לא מתקתק לי, פשוט אחר, ויציב יותר, ושלם יותר, יחד עם המרירות והחמיצות שגם באים. מכירים את הטעם אוממי? משהו שעושה שיהיה להכל יותר טעם? אז כזה. משאירה את זה כאן גם כי רציתי לשתף, גם כי הייתי גאה ורציתי לחלוק את התחושה הזרה-משונה הזו, וגם כי הייתה בי תקווה שיהיה לכם נעים לשמוע. הפורום הזה היה לי מקום משמעותי בתקופה משמעותית (משמעותית דווקא על חוסר המשמעות שבה), ורציתי להודות לכן ולך אודי, מאוד ומעומק הלב. על המקום, ההקשבה, העובדה שהיום אני יכולה להרגיש בנוח לחזור רגע ולומר שלום, בלי להתבייש יותר מדי (טוב, רק קצת), ובלי להיכנס ליותר מדי סרטים. זה אומר מבחינתי משהו על הביטחון העמוק שנוצר, לצד הערעור שהיה כל כך קל להרגיש מעל לפני השטח. ושוב, לא רוצה נאום מתקתק ומנותק, היה לי גם קשה, היו התמודדויות כואבות שהזירה הזו זימנה שהתרחשו בעיקר בתוכי ופחות הרגשתי בנוח לתקשר. אבל לקחתי גם מהן דברים, וגם אם הייתי מוותרת על חלקן הן חלק ממני ולימדו אותי על עצמי. ואודי, רציתי לכתוב לך באופן אישי תודה. אני חושבת שנתת לי דברים בכל מיני רבדים, כאלה שלא הייתי מודעת אליהם (אבל וודאי חילחלו). קראתי אחורה את התגובות שלך אליי, וקראתי אותן אחרת, נחשפו בפניי עוד רבדים שאני לא יודעת אם הייתי ערה להם בזמנו. אני חושבת שמתוך העומק של המצוקה והצורך הפרטים מטשטשים, ואיכשהו המוקד נעשה עצם זה שנתת ומה נתת קצת אובד. לא לחלוטין כמובן, אבל אולי מי שנורא רעב שם לב פחות לכל הטעמים. ועכשיו הרגשתי את העושר שפיספסתי, שאולי היה גם תובנות ומחשבות, אבל בעיקר איזו נוכחות שהצלחת לייצר. ומצחיק שמרוב הצמא למילים וחיפוש מענה לאיזו שאלה שבוערת אולי פספסתי את זה שעיקר מה שהיה מזין ומצמיח זה שפשוט היית. נכחת, הבאת מעולמך, באופן די מדהים הצלחת להגיב בשתיקה מקבלת במדיום שדורש מילים (לשלוח שיר שימלא את החלל, להעביר מבט בשתי מילים). וכנראה שלא באמת פספסתי, אלא קלטתי בערוץ עמוק יותר, שמאפשר השפעה מבפנים. אז תודה, המון תודה, וכזו כנה ואמיתית. זהו, מחשבות שהרגשתי שאני רוצה לחלוק אתכם, לקפוץ ולהגיד שלום ולהשאיר את הדברים שחשתי ששייכים לכאן. בהמון אהבה, נעמה.

וואוו נעמה ... מרגשת כל כך חסרה אותך כאן ושמחה כל כך שהתרוממת מכאן ועפת לפסגות ... העץ החיובי שלך מזכיר את העצים ששתלת כאן שהם עדין כאן איתנו בלב...כן זה מדהים איך זרעים שאנשים זורעים נשארים איתנו לאורך זמן ..גם בהעדרו .. אז תודה שקפצת לביקור ...ושיהיה הרבה טוב , ותמיד תבואי כשתרגישי צורך / רצון בלי בושה יש לך כאן חתיכת מקום .....

תודה יקירתי, שולחת לך אהבה ומקווה שתוכלי להעניק לעצמך ולשמוח בעצמך כמו שאת עושה לאחרים.

הי נעמה, נעמה המאד חכמה. כבר אז היית גדולה, מקומות שאני אולי לא אכיר. וצמחת עוד, יפה שאת. תזוזות... המממ... לא הייתי אומרת שאצלי ניתן לראות תזוזות. שנים מרגישה שאני מנסה לתחזק את הקיים, ההישג מפעם, ועכשיו עם הגיל, זה כבר פחות קל ומרגיש יוצא משליטה. מפחיד אולי שמרגיש שיש, כי אז מפחיד לאבד, גם למות. מכירה את הטעם אוממי. כי רציתי להגיד שמכירה :-) עניין של עוצמות, כנראה. בדרך כלל ייתכן שייראה אחרת כשמתסכלים מרחוק, פרספקטיבה. בעקבות הודעתך גם אני דיפדפתי לאחור. היה שונה. אנ'לא בטוחה שהייתי מזהה את עצמי. אולי לפעמים כן. אבל זה ככה גם מיום ליום. פתאום חשבתי שאין כאן לאחרונה דמות שמתנהגת 'טרולית' ואין כאן דמות השעיר לעזאזל האפיינית. ודברים כנראה מחלחלים אפילו בפגישות בהן הדיסוציאטיביות מככבת עוד ועוד. כתבתי זאת לאביב נדמה לי לא מזמן. זה עובד, אבל, כנראה רק כששומרים על רצף אפילו טכני. הזמן עובר, וזה משהו שלי עדיין לפעמים מאד קשה לתפוס. זמן. אודי אלוף התמצות - אין - הוא כזה חכם. בוקר, אהבה גדולה אלייך, סוריקטה

סוריקטה אהובה, את יודעת, כשאני אומרת תזוזות אני לא בהכרח מתכוונת לתנועה שועטת קדימה, שינויים ותהפוכות אין קץ. אני מתכוונת גם לתנועה היומיומית הקבועה, לשינויים הבלתי נמנעים בשגרה, התנועה שמאפשרת ללכת ברחוב בלי להיתקע בפח אלא לעקוף אותו. השימור שלך את עצמך הוא תנועה, גם אם מתערער קצת לאחרונה. ובהודעה למעלה פתאום התנועה היומיומית הזו, שכוללת גם את החלקים התוקפניים שיוצאים החוצה, פתאום היא ערערה יותר מדי. ואז באת וכתבת, בניסיון לעבור את הפח הזה, ואני מקווה שגם אם מעדת על איזו לבנה כבר תחזרי להמשיך ולצעוד. מאמינה בך, סוריקטה. יש בך המון כוחות, של רגישות ושל חוכמה, והמון כוחות שהיו ועודם נגדך אבל לא רק הם מה שקיים. המון אהבה יקירתי, שולחת כירבולים, נעמה.

נעמה יקרה!!!! כמה טוב לראותך כאן!!! מסכימה עם אודי, זה מזכיר לי מתבגרים שמדברים אליהם ונראה כי הם כלל לא מקשיבים אבל משהו נקלט כך גם אצלך! יואו...כתבתי לך למעלה, דווקא זכרתי אותך בטוב, בעץ השמח! שעודדת אותנו למצוא את הטוב של אותו שבוע נעמה החכמה כל כך! אל תברחי לפני שתקראי תגובות!! מיכל ( כבר לא מי ;) ) 🤗😍השתכללנו

מיכל אהובה, איזו מרגשת את! כמה שהתרגשתי לראות את העץ שפתחת שם, הרגשתי שזה ביטוי כל כך מדהים ומרגש לזיכרון חיובי ונעים אותי, מה שעשה לי נעים בלב. כשכתבתי על תזוזות וחשבתי עלייך, חשבתי על המיכליות שנהייתה לך, ושמחתי מאוד. וכבר אוסיף גם אני לעץ השמח, ואענה לכמה מהשאלות שלך. נשיקות רבות, נעמה.