היי... חזרתי.............................

לא נעים לי שאני באה רק כשקשה לי אבל ככה יוצא... מקווה שאף אחד לא כועס... זקוקה לכם... הסיבה? כלום... אין סיבה... המטפלת שלי יצאה לחופשה של חודש. לפני זה התווכחנו והכל התנפץ למליוני רסיסים וגם אני... מחפשת שמישהו ישב לידי ויקשיב בחום... לא רוצה שיעור... ניסיתי למצוא אוזן קשבת בעולם הזה ומצאתי רק שיעורי מוסר... התייאשתי... ובאתי לכאן... תעזרו לי להחזיק את כל הרסיסים שאספתי יחד?.. באהבה ובעדינות... בלי להכאיב... נגמר לי הכוח לכאוב...מרגישה כל כך לבד... שלכם,חלום בדמעות

ולמה שנכנס אהובה... התגעגעתי אלייך יקרה כלום לא התנפץ ונשבר הכל בסדר את בסדר המטפלת בסדר ... חודש חופש !!!!!!! זה טבעי והגיוני להשבר איתך מחבקת אותך בהמון המון אהבה ... ותמשיכי לבוא ולהיות כאן איתנו ...

אפחד לא כועס (אני לא כועסת בכל אופן). וטוב, בעיניי, שאת יכולה להרשות לעצמך לכתוב ולהיות כאן רק מתי שבא ולא 'כי את חייבת'. יש לנו נטייה ממש לפני פרידות ויציאות לחופשות לייצר מצבים של התקלויות. ליצור מצב כזה שהדבר שיישאר איתנו בחופש הוא הזעם. יותר קל להרגיש כעס מגעגוע ועצב, כנראה. יותר 'ממלא' עוצמתי (כביכול). תוכן של מוות שמרגיש כאילו יותר 'חי' (הפכים, כן), כאילו רק כך יכול להתקיים קשר בהיעדר. וגם אולי יש משהו מפחיד בשקט. לומדים הרבה בטיפול, אולי את זקוקה לנו שנזכיר לך, שלך, סוריקטה