"מדוע נפלו פנייך, הוא שאל"...

הי לקוראים, מה אכפת לי, אספר לעולם - לאבא שלי, איש מבוגר, יש אוסף של מחלות אוטואימוניות ניווניות. והוא גם מזדקן. הוא איש שבז לתלות. נורא. גם בז לטיפול שלי. ובכלל למקצוע של אנשי הנפש. חלפו שנים עד שהסכים לוותר ולקבל טיפול רפואי כלשהו, הוא מסרב להשתמש באמצעי עזר שיקטינו את ההסתברות לקריסות פתאומיות בלתי הפיכות. והוא גדוש במנגנוני הגנה של אינטלקטואליזיצה ורציונליזציה. יאללה. זה מה הוא. ובכל זאת, אתמול גיליתי שאת התרופות שהוא מקבל הוא אוגר בכמויות בשילוב תכניות כימיות נוספות, כדי להשתמש בהן לסיום חייו בבוא העת. לא, אנ'לא מתערבת. ועדיין, נפלו פניי. אני יודעת שאלו כוונותיו לא מהיום, אבל אתמול ממש ראיתי את המצבור. אני מנסה לדבר איתו על המוות שלו, על האובדן, ושארגיש (גם) עצובה, למשל. והוא,כרגיל, קיר שמבטל. הוא גם יודע שאני כועסת (בצדק) על התרחשויות עבר שנתנו את הפוש הבסיסי להרס. ואתמול אחרי התגלית הוא תמה מדוע נפלו פניי. באמת מדוע? מה אומר, דקות לפני כן הוא דיבר על הרעיון לערוך עבורי איזו מסיבת יומולדת עתידית (זה לא משהו שקורה בעולמנו). אז, הנה, חשבתי לי, הוא 'נתן' את המתנה שלו כבר. מאגר המוות הזה שהוא מחזיק. וגם כך אין יותר מידי סיבות לחגוג, המון הרס ובזבוז, יום שהייתי רוצה למחוק מהלוח. אז נפלו פניי. וזהו. וזה אינו הדבר היחיד. קשה לי גם לסחוב את האופי העכשווי בבית בו אני עובדת. וכל המסביב עם הלוגיסטיקות. יותר מידי. מחכה למטפל. סוריקטה

יקרה לעכשיו רק לשבת לידייך לתת לך יד ולחבק .... קשה עד מאוד ובעיקר עצוב אין לי מילים ובכל זאת רוצה שתדעי קראתי חושבת עלייך איתך בלב

... אבל השארתי מהרגע ההוא. חלק כזה ממני. עשיתי המון עבודה בעצמי ואני בסדר. ממתינה למטפל, נפרדנו בטוב, לא מציקה לו בחופש. ייקח ת'זמן. ליל מנוחה, סוריקטה

יקרה מה שלומך ???? הפיזי הרגשי ... וזה נפלא שאת מצליחה לבד וזה בסדר גם להגיד מתגעגעת וקשה . גם וגם שלם ... סוריקטה העצמאית ... מחבקת לסופש טוב שקט ושלו ..