אז נפגשתי איתה...

והיא דורשת שאני אחליט אם להישאר או לא. ברור שהיא לא תחליט בשבילי. יש כמה דברים שהיא יודעת ושאני אמרתי כמה פעמים שמפריעים לי בחיים ושאני רוצה שהם יהיו אחרת. אבל מהידיעה הזאת עד לעבוד על הדברים ולשנות כנראה שיש דרך. ואני לא בדרך הזו בכלל. אז מבחינתה אם אין דברים שאני רוצה לעבוד עליהם אין לי מה לעשות איתה ביחד. היא אומרת לי שאנחנו ביחסי עבודה.. והיא כל הזמן שואלת אותי על מה נלחמת? למה אני רוצה להישאר בטיפול אם אני לא מוכנה לעבוד על מה שקשה או לא טוב לי. ואני כרגע במקום שמספיקה לי ההכרה של האחר בקושי שלי, צריכה אולי גם ללמוד לקבל את המקום 'הדפוק' שבו אני נמצאת כרגע. מעבר לזה לרצות לשנות אני עוד לא שם כנראה. גם אם בשכל אני רוצה להיות שם ויודעת שזה מה שאולי יזיז אותי...

הי חנה, חשבתי על כך שייתכן ש'ההפחדה' של הפסקת הקשר הטיפולי כפי שנתפסת בעינייך עשויה ליצור שינוי במוטיבציה אצלך. לתת איזה פוש ודרייב. לתלות יכול להיות גם אחלה אפקט. אולי. סוריקטה