הצטמצמות - הרחבה

הי אודי, שבוע טוב, ממש הייתי רוצה לספר עוד, אבל כל העולם יכול לראות מה כתוב כאן. לא בטוחה שהבנתי את אמירתך 'כשכועסים דווקא לא מצטמצמים'. אני מרגישה (שוב, כמו שחזור גם) שכמעט לא נשאר לי מרחב, חנוקה, סוחבת עול - זאת תחושת ההצטמצמות שלי. המון אלמנטים מרגיזים בסביבתי מפעילים בורות רעילים. אוכל להתרחק מהם, אבל לא בקרוב כל כך. אוכל לבטא את כעסי, אבל לא כל מול מי שאני כועסת עליו. מצטרפת לכך הפנטזיה שארד במשקל, מידי, כדי שיראו כמה קשה לי. בעבר כך היה קורה, ועכשיו, עם הגיל, ואולי גם הטיפול, המשקל בקטע היציב והמאוזן שלו. שנים. זה גם הישג בפני עצמו. לא כל שכן בגילי. בצעירותי הייתי על הציר של אנורקסיה ושות'. ייתכן שזה קשור לזעם שנאגר בפנים ולא היה לו ביטוי במילים ישירות כלפי חוץ, מול מיכל שיקלוט. ובאיזה מקום כל זה סוג של בולשיט שלא מעביר את המסר (המראה החיצוני / התנהגות שמנסה 'לדבר' במקום מילים). אם אני שקופה, אז אני שקופה. המממ אנורקסיה, ואנחנו מדברים פה על הרחבה... :-) הרחבה במיינד שאני יכולה לחשוב עליה היא, שבמהלך השנה (שייתכן שתהיה איומה לי) ננסה לחשוב על כיוון, כן, מרחיב, אחר, אבל אין לי קצה חוט בשלב זה. ועוד משהו - לשמח אותי - ואולי גם אותך - התמונה של הילדים והמצלמה על כריכת הספר שלך כל כך נפלאה ומאירה בעיניי, שלפני זמן מה לקחתי מצלמה וותיקה + חצובה, ושני ילדים הכי חמודים בעולם, וצילמתי אותם בפוזה דומה מתעניינים במצלמה כבדת המימדים והעדשה, המונחים על בסיס יציב. צילמתי בסמרטפון שלי. איזה עולם... דמיין שאני שולחת לך את התמונה שצילמתי. צילום, ועבודות עם תמונות, הן משהו מרחיב נפש עבורי. העין הפנימית. כתבתי וזה עזר לי. פלאי פלאים. שלך, סוריקטה