הייתה לי פגישה קשה מאוד

בעיקר בכיתי, בכיתי הרבה.. בלי מילים, בלי לדבר. על החיים, על ארועים ודברים שעלו לי בזכרון. חלקם קשורים למשפחה שלי. חלקם קשורים ליומולדת ולמה שהייתי רוצה אותו מצפה מהחיים שלי. היא קמה פעמיים מהכורסא שלה כדי להביא לי טישו (לא ביקשתי אלא מיוזמתה). היא שאלה אותי אם הייתי רוצה שמיכה. לא עניתי לה. תהיתי אם הייתי עונה עם אם היא היתה מביאה לי או שרצתה רק לדעת לגבי הצורך שלי. גם אין לי תשובה לזה כי אף פעם לא היתה לי והורגלתי כך. הרגשתי שהיא מבינה אותי ומקבלת אותי יותר מבעבר... דיברנו על הבושה בתור משו שתוקע אותי בחיים. היא הייתה רוצה שנדבר עליה ושנכיר אותה. ואני פחות מצליחה להתחבר לשיח כזה. ונראה לי שהיא חושבת שזה יכול להיות קצה חוט שיוביל למשהו.