מיכל ינשוף ואודי יקרים

תודה על המילים החמות . ואודי נראה לי שאני מתחילה להבין משהו ... כשכתבתי היו בי עוד קולות כאלה שסתרו את הקולות הכואבים. זאת אומרת שכדי להיות במקום שלם צריך להביא את כל הקולות יחד? כי ברור להגיון הבריא שלי שאני לא כלום אני בן אדם עם כל מה שיש בו .לטוב ולרע .. ברור לי שקריירה כזו או אחרת היא לא מה שעושה אותי משהו . וכן אודי בזכות הטיפול אני לומדת ובהחלט חושבת על המשך .. אבל זה המשך מהמקום של מי שהרגליים שלו קטועות ...וזה כואב עד מאוד . ה הבנה עד כמה הפגיעה הזו חילחלה לכל תחומי החיים והרסה או אולי עיצבה את מי שאני זה נורא .. ואולי פעם ראשונה בכל השמונה שנים האלה אני באמת מרגישה קצת שאבא פגע בי וזה לא פגיעה של מישהי אחרת .. וכן מיכל המורכבות וההרס הם עצומים והתהליך הוא ארוך . אז כן אין אור בקצה המנהרה = לא רואים את סוף הטיפול הזה. אני לא צעירה ואז כן אני חושבת למה ? בשביל מה ? ועד מתי? ברור לי גם שיש תהליך ורואים אותו והתהליך מדהים ... וברור לי שיש לי כוחות ויש לי המון יש . אבל ההבנה שאין לי רגליים ושלא יצמחו לי חדשות זה כואב ברמות שאי אפשר לתאר. והאמת שאני כותבת זה גם ברור לי למה עולות השאלות יחד עם המקום שמרשה להתקרב לאש . תודה על המקום הזה שמאפשר לי להביא כאב ....

אביב יקרה, הוספתי גם מילותיי בעץ ההוא. ואני כל כך שמחה שמצאת בעצמך מענה פנימי. מענה, שאט אט, אאמין, יחלל עמוק יותר ויותר. מזכיר, בעיניי, מאד את הרעיון שבדבריי אלייך. שלך, סוריקטה