עצובה וכואבת טריגר.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היום , זה ממש חילחל הכאב .. ההבנה שאם הם חלקים של האני שלי אז גם הסיפורים שלהם זה מה שאני מספרת שזה סיפור חיי... שזה אומר שאבא פגע בי גם אם אני לא זוכרת זה אומר שהייתי מה שאני אומרת שהייתי ... כואב לי שאני משתגעת נמאס לי . אני נטרפת בתוכי ... לא מצליחה להפנים שזה סיפור חיי ולא של מישהי אחרת סליח שמביאה לכאן את הקושי הזה יודעת שאני לא היחידה .. אודי אם זה כבד מידי אל תפרסם
לא כל כך הבנתי, כנראה כי אני חדשה, אבל אני יודעת כאב עמוק מהו, ואני שולחת לך חיבוק גדול.
אביב, תיאורך מזכיר לי קצת פאזל מאתגר במיוחד, שלאט לאט החלקים הופכים לתמונה שלמה וברורה. תוכלי לספר מה את רואה בתמונה?
מבינה ומזדהה אין לי הרבה מילים... סליחה איתך בלב
תודה על חיבוק על יחד גולם יקרה בהתחלה נכתבה גם התמונה אחר כך הבנתי שזה נורא כבד .. אז כנראה ששוב נשארת עם התמונה לבד אבל נראה לי שככה הכי נכון . תודה 💜
הי אביב, נראה לי שגם אני באיזה מקום מספרת את הסיפור שלי באופן מנותק כאילו היה של מישהו אחר. מניחה שזה מנגנון הגנה הישרדותי שיישאר איתי. היה מאד קשה לתפוס שזו אכן ההיסטוריה ההזויה שלי. עד כדי איך-אפשר-לחיןת-עם-זה-ולמה-לא-להתאבד. ואני פה. שלך, סוריקטה
אז זהו שאני מוכנה לוותר על ההגנה הזאת וזה כל כך קשה שכל מה שאני חפצה לעשות בחלקי זה לסיים עם זה . אבל יש בי חלקים מלאי כוחות שלא מוותרים וזוכרת את היש . רק פשוט לא נתפש שכזה דבר לא זוכרת .. . סוריקטה זה אומר שהייתי גוש בשר שכל מי שרצה כולל מנהל בית ספר נגע ופגע זה פשוט הזוי ברמות על ... ומה זה אומר עלי וכן כל השאלות של למה נולדתי בכלל.. ויחד עם זה אהובה אנחנו גיבורות ואנחנו מנצחות את החיים בכל פסיעה שאנחנו עושות ..הצעדים שלנו גדולים יותר מכל פרופסור או מנכל ... חיבוק עוטף מקווה שלא טירגרתי מידי ..
שחזרנו קשר קדמוני דומיננטי בתפקיד הקורבן בכל הקשרים האחרים העוקבים עם מוטיבים דומים. זה *לא* אומר שאנחנו זונות פתייניות ואנחנו אשמות. אנחנו גם לא אחראיות לבריאה שלנו (לא בחרתי לבוא לעולם וגו'), ושוב, גם לא אשמות. כל הפורום יכול להיות טריגרים. גם בחיים. לא תמיד יודעים איפה זה נופל. אבל אם יש מקומות שהם מידי - ההגיון אומר שאם יש לנו אפשרות בחירה - נתפוס מרחק. אביב יקרה, שיהיה ליל מנוחה וסופשבוע נעים. הלוואי. סוריקטה
הי אביב, כך הנפש מגינה על עצמה - בניתוק מה שלא ניתן לשאת. בניתוק ובפירוק. ויש גם כוחות המנסים לחבר, לזכור ולשחזר את הסיפורים. אז גם מגיעים גלי הכאב. והרי בסופו של דבר לחיות משמעו גם לכאוב. אתך, אודי
אודי, 'לחיות משמעו לכאוב'... אני תוהה לעתים אם כאב החיים והגדילה אצל תינוקות הוא כה עצום, עד שגם מסיבה זו, כחלק מהתהליך ההתפתחותי, השנים הראשונות ראשונות נותרות מעבר למודע. סוריקטה