פרידה לפני שנה.........

האקס שלי נפרד ממני לפני שנה. היינו כמעט שנה יחד. ללא מגורים משותפים ובעצם הכל התפוצץ שהבנתי שאין לו כוונה שנתקדם לשם.. אז האקס נפרד ממני לפני שנה ו.. אני זוכרת את הקשר איתו וההקשרות אליו כאילו זה היה אתמול. כל התקוות שהיו לי ביחס לקשר. אדם משכיל מאד ומסודר מאד כלכלית ואני לא אשקר שקיוויתי שיאהב אותי באמת ואזכה להנות גם מהשיפור ברמת החיים שאולי יוכל להציע לי... ככה זה שחיים בעוני יחסי. כסף הופך לשיקול.. 'אהבה טהורה' ללא שום אינטרסים זה לאגדות. בטוחה שאם הייתי מכוערת ממש גם הוא לא היה מתייחס אליי בכלל. הוא חשק בי בגלל תכונות מסוימות ואני חשקתי בו בגלל תכונות מסוימות. והייתה משיכה פיסית אמיתית בינינו. וכבר עברה כמעט שנה. הוא לא זוכר אותי בכלל. המשיך הלאה. ואני? הזמן קפא לי. רוצה להמשיך את הפנטזיה שלי מאותה נקודה שבה הפסיקה. אם הוא היה אוהב אותי באמת הוא לא היה נפרד. הוא היה ממשיך ומשקיע. הוא מעולם לא אהב אותי באמת. רק לסקס. לא לחיים . לא בקטע רגשי. והוא דווקא אמר לי מראש שהוא בעייתי בדברים האלה. לא הקשבתי... ומלא גברים פונים אלי. אבל התעייפתי. למי יש כח להקשר מחדש? להימשך מחדש? להסתכן בדחיה מחדש? עייפתי. נמאס לי להפגין כוחות כלפי חוץ שבתוכי אני שבורה ועייפה. כל הגברים האלה שאוהבים אישה כשהיא חייכנית עם שמחת חיים שיודעת מה היא רוצה וקלילה ואסרטיבית וכ... איך לכל הרוחות אמצא מישהו שיאהב אותי באמת? עם העובדות האמיתיות על היותי בולימית ומקבלת קצבה. גרה אצל הורי.... וכן אני דווקא מצחיקה ויש לי חוש הומור ואני חמודה .. אבל אני לא עצמאית ככ. אין לי הרבה כסף משלי ויש לי חרדת נהיגה .. זה לא כזה 'אטרקטיבי' . וגברים כמו האקס הזיבלון שלי אוכלים בחורות כמוני בלי מלח . טרף קל. שנה עברה מאז זרק אותי ומאז הוא נהנה מהחיים בלי שמדגדג לו המצפון בכלל ואני? רק מתגעגעת לפנטזיה שהייתה לגביו, לגבינו, שבכלל לא התממשה במציאות. השרץ הזה יכל לעשות אותי המאושרת באדם אם רק היה רוצה. אם רק היה אוהב. הוא לא אהב. כואב לי הכל. הפכחון הזה. כמה פחכונות מרים אפשר לסבול? מתי יגיע הנס שלי? אני מעדיפה לבד ולא להתפשר. ואני מעדיפה להיות מובטלת וחופשיה ולא עבד בתוך ארגון שמשלם פרוטות. פסיכולוגים לא מכבדים העדפות כאלה כמו שלי. הם ניסו לומר לי איך ההורים לא יחיו תמיד וכמה חשוב לצאת לעבוד ולצאת מהבית. הקשבתי להם ויצאתי לעבוד ויצאתי מהבית וכלום בהרגשה שלי לא השתנה. להיפך. זה היה אפילו יותר גרוע. רק הרגשתי שאני עושה מלא דברים בניגוד לרצוני ושאף אחד לא באמת אוהב או מחבב או רוצה בי יותר בגללם. זה לא הביא שום בשורה לחיי. אז מאסתי. מאסתי בכולם. מקשיבה רק לעצמי מעכשיו. גם במחיר שאף אחד לא יאהב אותי לעולם. לא צריך. שום גבר ושום כלום. מי שלא יכול לחבק בי את הכאב באמת ומקרוב לאהוב ולרפא אותי מבפנים אז אין לי שום עניין בו. וזה בעצם כולם.

בת כמה את?

מעניין, קראתי את הכותרת בשיבוש. פרידה לפני שינה... (אצלי, משולב חרדות העניין הזה של הפרידה לפני השינה). ועכשיו בוקר. שבוע טוב מימה וכולם.