תחושת "לבד" מרכזית מאוד.

גדלתי בנתק מעולם החיצון הורים שלנו הצליחו לגרום לנו לשאר מנותקים- פיזית וגם נפשית.. אני זוכרת בתור נערה בתיכון הייתי נפגשת עם האח הפוגע בהפסקות כי לא היו חברים. לא היה לי מושג איך להיות בקשר עם אחרים. אחרים הרגישו את זה ודחו אותי כך שכמעט תמיד לא הייתי "שייכת" . רק למשפחה הפוגעת, רק לאנשים שפגעו היינו "שייכים". הפגיעה נתק אותנו מכולם... כל המציאות שלנו היה נתק ופגיעה. היום שנים אחרי חיים בנתק כמעט מהעולם.. חוץ מהאנשים שאני פוגשת בעבודה אני כמעט לא בקשר עם אף אחת. אני מרגישה שאני לא מסוגלת.. פחד איימה מלווה אותנו תמיד שאותותו מישהו יפגע בנו.. וגם אני מרגישים שצריכה לשמור מרחק שאף אחד לא ידע ולא ישאל כי אולי אם יתקרבו אני אשבר ונדבר.. וברור ששום דבר רע לא קורה עכשיו ושאני לא חיה באותה מציאות של אז אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי להרגיש אחרת. המציאות הנוכחת למרות שהוא "בטוח" עצוב וכואבת ..אני מקווה עם טיפול דברים ישתנו ..רק אנחנו כל כך הרבה שנים בטיפול וגם נפגענו מינית בטיפול אז לסמוך על המטפלת הנוכחית קשה מאוד..

כל כך מבינה את הקושי את הלבד . אני חושבת שאחת הדרכים של הפוגעים לגרום לנו לשתוק ולעשות כרצונם זה הבידוד החברתי .. לאבא היה משפט קבוע שכאילו לא היה קשור אלי .. ונאמר ככה על המגורים המבודדים שלנו ...רק שזה מאוד מאוד חילחל ,ההבנה שגם אם נצעק אף אחד לא ישמע ... את יודעת שנים אני עובדת בעבודות שגם אין אינטרקציה בעבודה ... אחד הדברים שמפחידים אותי שאסיים ללמוד זה עבודה עם אנשים .. והפגיעה בטיפול עצוב כואב מקגיז ואין לי מילים פרט לזה שאת כבר לא שם ויש לך מטפלת מדהימה שלא תפגע בכם בחיים ... אוהבת אותך שימרי עלייך על כולך 😊❤💙💜💛💚

תודה אביב יקרה על ההבנה, על ההכלה והרבה מעבר..

הי ינשוף ההודעה שלך נגעה בי מאוד, רוצה למצוא מילים לרשום לך ומפחדת שהן לא יהיו מספיק מנחמות או מתאימות. איתך מכל הלב...

מיקה יקרה רגשת אותי עם הרגישות שלך.. תודה שאת כאן

יקירתי, אני חושבת שהיום את באמת במקום אחר לגמריי....את חזקה! קבלי חיבוק כזה שמתאים.

תודה מיכל😊

קראתי אותך, אודי, ונזכרתי במשפט מתוך 'חוקי מרפי' המורחבים: "אי אפשר ליפול מהרצפה; ולתינוקות לוקח שנתיים ללמוד את זה" לי לקח 15 שנה. סוריקטה

כן אודי... אני רוצה להאמין שזה יכול לקרות.. שאלמד לסמוך ושלא נפחד- תודה שאתה נותן תקווה