ייאוש.....כאב..................

18 שנים של הפרעת אכילה- אכזרית, מתישה, מגעילה, שקרנית. 18 שנים של חיים-לא חיים. 18 שנים של מאבק שלא נגמר. פאקינג 18 שנים!! זה לא נתפס. זה כל כך הרבה זמן. והנה אני-כבר בת 33, גדולה, ואני בעצם ילדה קטנה ומפוחדת. כאילו נשארתי שם מאחור, משותקת מהחיים מעוררי האימה האלה. ואני גם לא לומדת, לא ממש. ממשיכה עם אותם דפוסי אכילה מעוותים - צמצומים\בולמוסים\הקאות. מה, למען השם-מה אני מקבלת מההתנהגות החולה הזו מלבד כאב?? מה??? אני כל כך מנסה להפסיק - הולכת לדיאטנית, מתאמצת בכל כוחי להיצמד לתפריט, הפסקתי לעשן, אפילו התחלתי ללכת לחדר כושר (וזה ביג דיל מטורף. מי היה מאמין שאפילו אשקול את הרעיון.). ואז מגיע יום כמו אתמול, ובלי הרבה מחשבה - בכמה רגעים - אני דופקת את הכל עם בולמוס. למה???? כמה מטומטמת אני יכולה להיות? וכמה כואב אחרי הבולמוס. איזה סבל פיזי ונפשי. בל יתואר. המטפל שלי טוען שבולמוס קורה בעקבות איזשהו קושי רגשי. אני חושבת שלפעמים, אבל לא תמיד זה נכון, זה פשוט הפך להרגל - ואני כמו מכורה לו. מכורה לריגוש הפתטי באכילה של מאכלים "אסורים" .(שמותר אותם רק בבולמוס), מכורה לHIGH שבתחילת הבולמוס, כשאני יודעת שיש לי את כל המאכלים האלה רק לי. אבל כל כך מהר התחושות האלה מתחלפות בכאב וסבל. איך יכול להיות שזה לא מספיק בשביל לעצור אותי? אם הייתי יכולה לצמצם(לאכול ממש מעט) לתמיד - שם הייתי רוצה להיות. זו פנטזיה שמתפוצצת לי בפרצוף פעם אחר פעם. כי אני לא חזקה מספיק. יש בנות שכן יכולות. לא אני. אני בצד הבהמי, הבולס, החייתי, הרעב, המשתוקק, הדוחה. אעלק בולימיה. סתם בהמה מגעילה. וכל מה שהייתי מבקשת לעצמי זה ללמוד לצמצם את עצמי. אז האמת היא שאני פשוט בימים האחרונים מרגישה מיואשת. לא רואה את האור בקצה. לא רואה איך אני יוצאת מהפרעת האכילה או מההשמנה. הכל כל כך מורכב ונראה שאין דרך יציאה. אני אמורה לסמוך על הדיאטנית שאומרת שלדבוק בתפריט זה הדבר הכי חשוב עכשיו, שזה עוגן. אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה בזה. וזה גם קשה לביצוע. יש בי קולות מנוגדים. הדחפים לבולמוס מצד אחד, שהם חזקים ותובעניים ומסעירים, ומצד שני הקולות שאומרים לי "תפסיקי לאכול יא פרה"- קולות שהם מדכאים,מפחידים, קרים ומקטינים. וגם, מצד אחד קולות שאומרים להתמיד עם התפריט וללכת לדיאטנית ולהקשיב הפעם, לשם שינוי למה שהיא אומרת לי, ומצד שני רצון לשבור את הכלים, להגיד לדיאטנית שאני פורשת מכל הדבר הזה, כי אין לי כוחות לטיפול הזה, כי זה מאבק מתיש ברמות מטורפות. בא לי לצרוח - הצילווווווווווווווווווו. וגם - מישהו שומע???????????

שיק יקרה ממש ממש כואב ועצוב לקרוא אותך ... והכי עצוב שאני כל כך מבינה אותך שולחת חיבוק עוטף ואוהב ...בבקשה יקרה אל תיקראי לעצמך בשמות גנאי

הי שיק, הייתי מציעה לחשוב על חמדנות ואולי הויסות שלה. אתחיל בכך שזה בסדר לחמוד. להרגיש את זה. אוסיף שזה בסדר להנות, ואולי פחות צריך להקשיב לקול שמעניש. לקול המקנא. לקול היהיר. וזה בסדר לאכול. מי אמר שצריך ממש מעט? צריך כמה שמספיק ומתאים. ואיני בטוחה באשר לחלוקה לאסור ומותר, אלא למומלץ יותר ופחות, אלא אם באמת ישנה סכנה בריאותית משמעותית ממזון מסוים (אלרגיה או מחלה). את יודעת להרגיש רעב? שמחתי מאד לשמוע שהפסקת לעשן ושאת עושה פעילות גופנית. כיפק, היי! זו התקדמות, בעיניי. סוריקטה

מצטערת שכל כך קשה.. באמת! מכירה היטב על מה שאת כותבת רוצה לתת לך תקווה שבזמן הנכון תנצחי את המצב.. אני הייתי אנורקסית הרבה מאוד שנים והיום אחרי המון עבודה אני במצב הרבה יותר טוב.. עדיין הוא שמה אבל לא באותה מידה. אני יודעת שאת עושה את מיטבך לנצח את הפרעת האכילה.. תתני לעצמך קרדיט על זה שאת ממשיכה להלחם .. מאמינה בך.. איתך, ינשוף

האם צחצוח שיניים יסודי (בהנחה שמצליחים להגיע לזה) יכול באיזה אופן לשים גבול בין אכילה להפסקה, או שמא דווקא אז בא דחף הרס? סוריקטה