הי אודי, בהמשך לתשובתך,

"גם אם יש כמה גרסאות לדבר - יש בזה רווח, מאחר וייתכן שלא משלמים לך פחות" בוקר אור אודי וגם לכולם. איני מתווכחת עם המילים או שוללת אותן, אך אוסיף - באמת שאני מבררת את העניין של הקורה בשטח, וכוללת בפנים גם את הרגשתי. אכן, כנראה, יש מספר רב של מועסקות שמקבלות שכר הרבה יותר גבוה באזור. מן הסתם, אין לי נתונים סטטיסטיים של כולם. עם זאת, אני יודעת שגם במקומות כאלה (כמו בכל מקום עבודה, כנראה) עבור אותו תפקיד יש מי שמקבל שכר נמוך יותר. כמוני. מאידך, אני מוצאת את עצמי משקיעה כל כך עד שלא נותר לי זמן לנשום. זמן לעצמי. יש בזה גם את החלק שלי. כי אני כזאת. קשובה ומסורה ומשקיעה מאד. לעתים מידי. ובכל זאת, יש משהו לא הוגן ולא חוקי (וזה כולם אומרים) בתנאי ההעסקה שלי. וגם הסביבה (הבית) יש בו אלמנטים שמאד קשים לי. גם אומרים לי שצריך למצוא את מי שמוכן לשלם בנדיבות. תלוי על מי נופלים. בכל אופן, נטיית הלב שלי היא למצוא מקום שבו אולי לא משלמים יותר, אך קרוב לבית, ללא נסיעות דחוסות בפקקים, וגם פחות שעות עבודה וגם לטווח ארוך. הציפייה נראית לי לא כזאת הזויה. הרבה מכירים אותי פה. יודעים מי אני. והוצאתי לעצמי שם טוב. וגם - חברתי לקבוצה חדשה עם חברים טובים. סוריקטה

סוריקיטה ,מחזקת אותך על כל מילה ומתפללת עבורך

מה שכל כך מבלבל אותי הוא שההורים נורא נחמדים אליי, צחוקים ובדיחות והתלהבות וכאלה והכל בהגזמה. הם גם אומרים את דברם באופן מאד בטוח. וזה מטעה מאד. ובמקביל כאילו מתחת לפני השטח יש משהו נורא אלים (ולא רק אני אומרת). כמו אצל נוכלים, שהם לכאורה חמודים ושובי לב כאלה. אני ממש מתבלבלת וממש קל לי בפנים להפוך פוגע ונפגע. סוריקטה

יקרה הכי מבינה אותך ברמות הגוף הצלחת להעביר אלי את התחושות הפנימיות של הדריכות של ההרגשה הלא נעימה .. יקרה אני לא חושבת שאת טועה וכן זה דרכם של אנשים שרוצים להשיג את מטרתם הם לא רוצים שתלכי בוודאי שהם אומרים את שלהם בנחישות כדי שתישברי . אני בטוחה שאת אמרת את שלך בחוסר בטחון מלא יקרה מכירה אותך כבר כמה שנים עבדת במקום אחר והיית מאושרת כן היו לך חילוקי דעות בקטע מקצועי אבל לא ככה ... את פשוט סובלת מהיום שהתחלת לעבוד שם את עצובה את כואבת את התנאים ואת ממש סובלת פיזית ... בעבר היית כותבת על תינוקי וכולל מלאת אושר פנימי שהיה עובר מהדף אליינו ...וכאן את לאכותבת על תינוקי בכלל את לא מדברת על הנאה מהעבודה את להפך כותבת על יום ארוך קשה לא מתגמל שמתחיל בנסיעות ארוכות וצפופות. לא רואה שמתחשבים בך לא רואה שרואים אותך .... יקרה שלי בפנים את יודעת מה האמת קשה לנו לקבל את זה שיש אנשים שנראים נחמדים והם תוקפנים ומקרבנים ....די את לא קרבן יותר !!!!!!!!! אני יודעת שאני דוחפת אותך כשאני בעצם לא מכירה אותך ואין לך גב כלכלי וזה מפחיד הכל את צודקת אבל כדי ליצור שינוי חייבים לצאת ממשבצת הנוחות גם שהיא בעצם לא נוחה ולא טובה... אני סומכת על המטפל שלך שיודע בדיוק בדיוק מה הוא אומר לך .... ושתדעי לך אני רואה אותך איך את מתחילה ליישר את הגב לקבל עמידה יציבה עם שתי רגלים על הקרקע ....וצבע הרבה צבעים יפים זוהרים בטוחים בעצמם ... בכל פעם חלק שקוף אחר שלך מקבל צבע וזה נפלא בעיני... תהליך מדהים וקשה את עושה עם עצמך מול המשפחה הזו ... גאה בך, זה לא פשוט ... חיבוק ענק

הי אביב, כן, יש אמת בדברייך. אני סובלת מהיום הראשון. למעשה, במחשבה לאחור, כנראה שכבר ראיתי משהו במפגש הראשון, והייתי יכולה בכלל לא לבחור בזה. אבל לא ניסיתי בכלל. היהירות שם בבית זועקת לכל עבר. הפער בין מה שנאמר למה שמבוצע - ענק. סיכוי סביר שאני משדרת חוסר ביטחון. הם גם אנשי מכירות, מן הסתם קוראים פנים. אביב, את מתוקה אמיתית, אני ממש שמחה לקרוא את מה שאת כותבת לי בימים אלו. דברים של אנשים גדולים. שלך, סוריקטה

ותודה גם למטפל שלי, לחבריי, ולכל התומכים. סוריקטה