אודי בבקשה תסביר לי מה זה הדבר הזה

למה זכרונות שליליים נחרטים בי. כל פעם שמישהו פגע בתחושת הכבוד או הבטחון או השייכות שלי במילה או מבט או העדר התייחסות או כל דרך שהיא... החוויות השליליות משאירות משקע. הרגש שנקשר אליהן נשאר ונשאר.. מלווה אותי . ואילו החוויות החיוביות - ובאמת שיש אנשים מקסימים מפרגנים וחיוביים מתנדפות יותר מהר. המילים והמסרים החיוביים לא משאירים משקעים בזכרון למה אני ככה עם חויות שליליות??? ואודי אני יודעת שכפסיכולוגים אתם לומדים פרקטיקה מסוימת אבל זה לא עוזר לאנשים כמוני אם זה לא באמת משנה את המנגנון שתארתי לעיל. כל מה שהטיפול הפסיכולוגי עזר לי בו זה למודעות טובה יותר לטראומות שהיו ונפרדות רבה יותר. אבל במפגש עם החיים והחיכוך עדיין קשה לי. מבחינות של תחושת בטחון מסוגלות ערך ונמרצות של עשייה. וגם לא מבינה למה אני זוכרת חוויות שליליות ככ הרבה זמן. בגלל זה אני גם ממש כועסת ושונאת כשאנשים פוגעים בי כי הם עושים נזק שהוא הרבה יותר גרוע מפגיעה נקודתית. הם מטמיעים בי עוד זכרון רע לחיים במקום שתהיה חוויה מטיבה ומתקנת. ובטיפול הפסיכולוגי זה היה גרוע וטראומטי בצורה נפשעת ממש. אודי איך פותרים?? אני במאבק על הטוב. אבל מבחוץ כמעט אף אחד לא תמך במאבק שלי. אני ממש לבד במערכה. ההרגשה הזאת שהכל תלוי רק בי, שאף אחד אחר לא יעשה בשבילי או יעזור צעד אחר צעד וישאר צמוד לתמוך בלי שום נטישות ... זה חסר לי. משהו חיצוני שתומך. מחבק. אוהב. מזין.. מעודד ושותף איתי במטרות שלי. אין לי כזה. אני לבד. אז סבבה. אני יעשה לבד, אבל למה תוך כדי מלווים אותי זכרונות של חוויות שליליות כל הזמן מאנשים שהיו מגעילים אליי ובלתי תומכים? לפחות שאם כבר לבד אז שאהיה במקום נקי בלי זכרונות שליליים. למה ככ קשה להיות במקום נפשי נקי? הזכרון הורס לי את החיים. בעצם לא יודעת מי אשם. הזכרון שלי או האנשים שגרמו לחוויות שליליות? כי הרי אם הסביבה הייתה רק טובה הוא היה זוכר רק דברים טובים.

אני בספק אם בכלל תשימי לב למה שאני כותבת, ובכל זאת - מה שאת מתארת, אני מניחה, מוכר לכולנו. ולהבנתי כן יש לדבר הזה שאת מתארת קשר לעניין של הקושי להפריד. לשים גבול. להגדיר את עצמך. סוריקטה

היי. לא מגיבה בדכ אבל תמיד שמה לב ! :)

תשובה מאד לא מספקת. אני בטוחה בוודאות גמורה שחוויה חזקה טובה אחת הייתה מתקנת את כל המנגנון אבל בכל הצמתים הקריטיים שהגעתי להזדמנות כזו נדרש שיתוף פעולה חיצוני שרוצה בשבילי ויחד איתי וזה לא קרה ככה. המזל שלי לא התרחש ככה. ובטיפול בכלל, העבודה שלה הייתה לתסכל אותי בכח. אם הייתי יודעת מראש לא הייתי טורחת לקוות שם לכלום... הקשקוש הזה של ללמוד להתמודד עם תסכולים... לפעמים מה שצריך זה חוויות טובות ומזינות ומשמחות - מילוי! ולא עוד תסכולים... אבל אם כבר העולם מלא בתסכולים בין כה וכה כמובן שרצוי להיות מסוגל לשאת אותם ולשרוד ולהמשיך הלאה בלי להשבר. אבל בסופו של דבר אדם לא רק רוצה 'לא להשבר' אלא להגיע למקום טוב. שיהיה לו טוב. שיהיה סיפוק. ובזה אני לא מצליחה למצוא תמיכה חיצונית עקבית טובה. נראה שזוגיות אמורה להיות מרחב כזה לא? עד שהייתה בי מוכנות לתת מקסימום מעצמי כדי לייצר מרחב של אהבה מקבלת עבור שינינו נפלתי , בדיעבד מסתבר, על אידיוט שבכלל לא העריך את זה ולא התעניין בזה.