אנשים מכירים פה את מימה הכועסת

הם לא יודעים במציאות למימה קשה מאד לכעוס גם במצבים שממש צריך לכעוס. כמו למשל אקס אידיוט שמיליון פעמים התנהג בצורה שבן אדם נורמלי היה כועס ומעיף אותו. אבל אני נשארתי ונשארתי ונשארתי מתוך תקווה שזה יתפתח לאהבה שרציתי... ואחרי שהוא נפרד ממני פתאום רק בדיעבד כעסתי המון עליו , על כל מה שהבלגתי בשקט וספגתי וויתרתי והתגמשתי מתוך התקווה לטוב.. וכן אין לי את מי להאשים במקום עצמי. הוא לא חייב לי כלום. יכולתי לקום וללכת בעצמי בכל שלב, אבל נשארתי וקיוויתי. רק שלדעתי הוא ידע. הוא ידע שאני תמימה ומקווה והוא משך את זה כי הסקס היה לו נוח ... הוא לא היה ישר איתי. הוא לא אמר את האמת, שהוא לא רציני. שהוא לא מתכוון לעולם לטוס איתי או לגור איתי. שרציתי לטוב אמר אוקי. ואז דחה את התאריך. עד שהגיע המועד החדש החליט לזרוק אותי. אני חושבת שמראש הוא ידע. הוא ידע שאין לו שום כוונה אמיתית. אבל הוא משך כל עוד הייתי תמימה ונוחה.. ורק בדיעבד כעסתי. רק בדיעבד התפוצצתי. הייתי צריכה הרבה קודם לכעוס ולעזוב מיוזמתי. מי שמתנהג כמו סמרטוט שלא מצליח להציב גבולות לאנשים שלא יתפלא שמנצלים את זה..... וכול הכעס שיוצא פה ממני. 99% כעס פנימי סמוי. מימה האמיתית מחייכת ונחמדה הרבה יותר מהממוצע... לפעמים אני צריכה לדעת לכעוס כצריך. ולהעמיד אנשים במקום כשצריך. אבל אני שונאת להרגיש את זה ביחסים. את האנרגיה של הכעס.

מימה, אנשים (כמוני, למשל) יודעים טוב מאד מה זה לא לזהות הרגשת כעס בזמן אמת מול זולת, וגם היטב מכירים זעם פנימי מעגלי. מה את חושבת, למה אני כותבת לך כל כך הרבה. אני באה משם ביסודות. ועדיין, כמדומני, ובמיוחד לאחרונה - לא אתם וגם לא המטפל שלי וגם לא אני חשים בכעס המכלה וההרסני. אני מציגה, ומקווה שרואים, את הצדדים הרכים והיפים, שאולי הוסתרו קודם. אולי גם את מסתירה אותם? ואם כן, חשבי מדוע? סוריקטה