איפה הכשל?..............

לפני שנה וחצי כשלמדתי באיזה מקום הייתה שם יצורה נרקיסיסטית מיניפולטיבית ורעה שנטפלה אליי וירדה לחיי וניסתה לסכסך ביני לבין אחרים. לצייר את עצמה כטובה ואותי כרעה.. לא ידעתי איך להתמודד איתה והיא הצליחה איכשהו לערער לי את הבטחון ולגרום לי להרגיש אשמה ו'לא בסדר' בזמן שהיא בעצמה בדרך מתוחכמת ורעילה מתנהגת בביריונות פסיכולוגית נגדי. ניסיתי להיות נחמדה ובדיעבד אני כועסת על עצמי שלא התעמתתי יותר ולא הצבתי לה גבולות יותר בנחישות ולא הבנתי יותר מהר שיש לי עסק עם רוע. עם בחורה שאין לה שום טיפת נטיה לאמפתיה רגשית והייתי צריכה להיות מאד ברורה איתה שההערות המרושעות והמסרסות שלה לעברי לא מקובלות עליי ולא לפחד להתעמת... אז זה לא קרה בזמנו ומאז הרצתי מיליון פעם בעיני רוחי דימיונות איך הייתי עונה אחרת וביטאתי כעס שגואה בי סביב הזכרון.. יכולה פתאום שנה אחרי להזכר ולכעוס ולדמיין שאני עונה לה בכעס תוקפני, מה שלא עשיתי בכזאת צורה במציאות כמובן ולפעמים אני מדברת עם אמא שלי על זה ורוצה לחזק אותי אז משהו בי נעשה רגשי כזה, טעון. כשאני מדברת על איך הייתי צריכה לענות לה או איך פעם הבאה הייתי מקווה לענות למישהו כמוה בסיטואציה כזו. להציב גבול נחוש. לסתום להם את הפה ולהבהיר שממש לא מקובל עליי שירשו לעצמם לומר מסרים שנועדו לפגוע בי להגביל אותי ולהשחיר את שמי וכוונותיי... ואני מדברת באותו רגע עם אמא במן טון דרמטי כי זה נושא שבוער, כי זה מקום טעון, כי זה מקום מאתגר, כי אני לא רוצה ליפול שוב לחולשה והתערערות שם.. ואני מדברת עם אמא שלי .. והיא לא מבינה את הווליום הרגשי שלי שם. היא מעירה לי על סגנון הדיבור. שארגע. אומרת 'בסדר. שמעתי.' שמעתי בסדר' . ואני משתגעת. כי היא לא איתי. היא לא איתי במאבק שלי שמבקש להתעצם ולהתחזק . היא לא נכנסת רגשית לשם, מתחברת אליי ואומרת משהו כמו 'את יקרה ומקסימה ואני מאד מקווה ומאמינה שלהבא תדעי להתנהל בצורה ששומרת עלייך ומציבה גבול לאנשים חצופים שרעים אלייך' . היא לא אומרת משהו כזה. ואז פתאום היא מן מגחכת בצחוק כשאני ממשיכה וחוזרת על עצמי. ואומרת 'בסדר. בסדר. שמעתי'. ואני מרגישה שהיא ככ לא איתי. ונמאס לי. אז דחפתי אותה בכתף והתעצבנתי 'אל תגידי לי 'בסדר' רק בשביל לסתום לי את הפה. את בכלל לא איתי' . והיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. ואז היא מרגישה מותקפת בעצמה ומתרחקת וגם אני מתרחקת וזהו. הולכות להצטנן באיזה פינה ואחכ כשנרגעות הקשר ממשיך רגיל. תסריט כזה באופנים שונים קורה בינינו מיליון פעם. ביני לבין אמא שלי. זה כאילו רגשית אני זקוקה לקבל משהו שאני לא מצליחה לקבל. משהו רגשי. וזה משתחזר לי המון עם אנשים, תחושת הנתק הזאת, שהם לא באמת איתי ברמה הרגשית. לא משתתפים איתי. לא מעצימים. לא מתחברים אליי. אני רוצה להבין - איפה הכשל? מה הצורך הרגשי הזה שלי שלא נענה שוב ושוב? האם באמת מדובר במשהו ראשוני כמו תינוק שרוצה להשתקף רגשית בפני בזולת? זה כזה? כי זה בלתי נסבל. אני רוצה להרגיש והעולם הזה הורג לי את הניצוץ שוב ושוב. אני רוצה הזנה והעולם הזה לא מספק אותה. אני רוצה להרגיש שמתחברים אליי ומזינים אותי. רגשית. להרגיש שמבינים אותי. שיש תמיכה וגב. כולל בקשיים והמאבקים הפנימיים ואין לי כזאת חוויה מאף גורם. אני כן לבד. ולגבי הפסיכולוגית שהייתה. הפושעת הקלינית הרשלנית הבכירע שביצעה נזקים בטיפול מרוב אטימות- יושבת מולי הכי אטומה ולא מחוברת ולא אמפתית שיכול להיות ושורטת ומבזה את נשמתי - אז לא. אל תציעו לי שוב טיפול אצל פסיכולוגים. תודה. ובכלל אני לא מחפשת קשרים בתשלום יותר. הזנה רגשית היא תוצר של אהבה. לא של 'שירות התייחסותי בתשלום' שבמקום לספק הזנה מספק לך הזדמנות לתרגל תסכולים בתנאים מטיבים יותר לכאורה.... קבעו לי מה אני צריכה ודחפו לי את זה לגרון בין אם אני מעוניינת או לא. רק אהבה. תגרמו לי להרגיש מחוברת לעולם הזה. שייכת. אהבה. ובכל מקרה מה הכשל ביני לבין אמא ברגעים האלה? מה אני מצפה ממנה ולא מקבלת ומה התסכול שהיא חווה ממני? אני מנסה להבין. לדעתי היא סתם חווה אותי כמטרד שמפריע לה להתרכז בדברים מעשיים יותר כמו טיפול בענייני הבית... היא לא ממש מבינה בצרכים רגשיים. השאלה מה הצורך שלי ממנה ברגעים כאלה? למה באמת הדיבור שלי נעשה דרמטי וטעון? מה אני מחפשת שם?? העצמה? לדעתי העצמה. מישהו שיהיה שותף להעצמה שלי.

מימה. זה נשמע כל כך קשה!! שולחת לך כוחות ואהבה.