מה הצורך הזה .......

שיהיה מישהו ש'ישתתף איתך יחד' בחוויה. למה לעשות בדיוק את אותו הדבר לבד (לטייל, ללכת למסעדה חדשה, לראות הופעה חיה וכ וכ וכ) זה לא מרגיש אותה הנאה וכיף כאשר אין מי שנמצא שם יחד איתך להיות שותף להנאה ולחלוק יחד את החוויה והזכרון לחוויה? מה הדבר הזה?? למה הלבד מוציא את החשק וההנאה והביחד מחיה אותה? וזה לא סתם ביחד. ביחד רק עם מי שחשים עימו מוכרות ובטחון כמובן. והדהוד חיובי הדדי. לפעמים מתארים ככה קשרי אם-תינוק לא? אבל גם בתור אדם בוגר אני מרגישה שבפנטזיה הרבה יותר בא לי שיהיה מישהו איתי שיתן לי בטחון יחד איתו לחוות דברים ומקומות.. ולבד זה הרבה פחות קוסם. אולי כי לבד אין לי תחושה של בטחון? כנראה. כנראה שזאת הסיבה.. אבל למה זה כך? וזה באמת הרבה פחות כיף שאין מישהו מוכר אמין וקרוב תוך כדי שנמצא איתך האם הכל יושב על חסכים התקשרותיים מוקדמים או שזה באמת טבעי גם לאדם בוגר שיהיה מסוגל להפיק הנאה משמעותית יותר כאשר דברים נחווים יחד עם אדם נוסף ולא לבד?? מזכיר לי את המשפט האחרון בסרט into the wild.. וגם אם מגיעים למסקנה שעדיף ביחד ולא לבד. אז איך הופכים זר למוכר? אף פעם לא עד הסוף נוח לי עם אנשים חדשים. אני יודעת להעמיד פנים שכן אבל האמת היא שכל פעם שאני במצב של התקרבות מתמשכת לאדם לא מוכר אז כל מה שבא לי לעשות זה לברוח חזרה ללבד שלי... שלא יכיר אותי ושאני לא אכיר אותו. ונראה לי שעמוק בפנים אני פשוט מפחדת שיגלו שאני חסרת ערך ובטחון :/

הי מימה, חלק חסר, אולי. מאידך, למישהו אחר, לזולת, יש משהו שאין לך. ועל כן אינו זהה לך. ויש לו גם צרכים משלו. כדאי, אולי, להקשיב ולבדוק, אם יש בנו קול כזה. אך אולי לא ריאלי שמישהו יבטל את עצמו לחלוטין למען האחר. גם לא אמא. פנטזיה מאד מוכרת גם לי. סוריקטה