מנסה ומנסה אבל...........

לא מצליחה. לא מצליחה להיגמל מהבולמוסים וההקאות. אני עייפה. אני נשבעת, אני כל כך עייפה מזה. כבר הגעתי להבנה שאני לא רוצה להמשיך לפגוע בעצמי ככה, ואני נלחמת קשה, ונאבקת בדחף, אבל לא תמיד אני מצליחה. וזה כואב ומתסכל, נורא. אני יכולה להחזיק שבוע שלם מעמד בלי בולמוסים, ואז, איך שאני מגיעה בסופש לבית ההורים, אני מבלמסת. כאילו משהו שם.... גורם לי לרצות לבלמס יותר. אני לא יודעת להסביר את זה. החלטתי שביום חמישי אני אומרת למטפל שלי שאנחנו מסיימים. המשמעות של זה היא שאכנס לרשימת המתנה לטיפול באותה מרפאה. זה יכול לקחת גם 5 חודשים... אבל ממילא אין לי טיפול כרגע. לא באמת. יהיה לי קשה לעשות את זה, לומר לו. אני גרועה בדברים האלה. לא רוצה לפגוע בו. אבל אני מבינה שאני לא רוצה לדחות את זה עוד. אצטרך לגייס את כל האומץ והכוחות שיש לי ולעשות את זה. אני לא ישנה בלילות. נכנעתי, וביקשתי מהרופא הפניה למעבדת שינה. עכשיו צריכה למצוא את הכוח להתקשר ולקבוע תור. העייפות הפיזית משפיעה לי על הכל. אני מפורקת מעייפות. כל הזמן. החיים האלה. מי צריך אותם בכלל.

איזה דברים הרסניים אני רואה כהישג? כשכתבתי "נכנעתי" שפניתי לרופא-אולי לא השתמשתי במילה המתאימה... פשוט עד עכשיו לא רציתי להתמודד עם מעבדת שינה כי זה מלחיץ אותי, אבל העייפות מכריעה אותי ואין לי ברירה אלא להתמודד עם זה...

הי שיק, תוכלי לספר מדוע מעבדת שינה מלחיצה אותך (אם לא לנו, אז לעצמך)? סוריקטה

היי סוריקטה יקרה, האמת פחדתי מהמחשבה שאצטרך לישון במעבדת שינה, בלי כדורי שינה - זה לגמר מוציא מאזור הנוחות ולכן גם מפחיד ומלחיץ. אבל רופא המשפחה שלי תיקן אותי ואמר שאני ישנה בבית שלי ורק מקבלת מכשיר הביתה. זה הקל עליי מאוד, ובכל זאת לא ממהרת לקבוע תור. בעיקר בגלל שמסורבל להגיע למעבדת שינה, כי יש כזו רק רחוק מאיפה שאני גרה, ואין לי עצבים לפרוצדורה הזו...