היי כולם....................................

מיכל, אביב, סוריקטה, אודי - תודה על תגובותיכם על ההודעה הקודמת שלי. אביב - צודקת. כנראה קצת הגזמתי באותו יום, כי בשלושת הימים שאחריו מצאתי את עצמי בטרפת בולמוסים והקאות, משהו מזעזע. כאילו זה היה יום כזה בו הכלתי והכלתי והכלתי והייתי לגמרי שם בשביל אותה מתמודדת, ולא הרגשתי שזה קשה לי באותם הרגעים, אבל בסוף פשוט הייתי מפורקת. כשהתחלתי בעבודה הזו אמא ישר הביעה דאגה ואמרה לי שהיא לא מבינה בשביל מה אני צריכה עבודה כזו וקשיים של אחרים על עצמי, כי הרי לא חסרים לי משלי. ועניתי לה שאני בכלל לא דואגת שיהיה לי קשה עם זה. ובאמת עד עכשיו, למרות שלא פעם היו תכנים לא פשוטים, לא הייתה סיטואציה שזה גבה ממני מחיר. ובגלל שהגבתי כמו שהגבתי (3 ימים של בולמוסים), וקצת נבהלתי מכך שהגבתי ככה, חשבתי על אותו יום הרבה, וגם בכלל, עליי בעבודה הזו. אני אוהבת את העבודה. מאוד. אני קמה בבוקר בשמחה. אני מחכה לפגוש את האנשים היקרים עימם אני עובדת. אני מחכה לדבר איתם, להקשיב, לשחק, לעזור, ללמד וללמוד. זה מרגיש לי שזה מה שאני רוצה לעשות תמיד. אבל כן - למדתי. אני צריכה גם לשמור על עצמי. כמובן שיש עו"ס מדהים שמעליי, ואני יכולה לפנות אליו תמיד, ופעם בשבועיים יש הדרכה. ואני גם בתכנית "צרכנים נותני שירות" - (תכנית שמציעה מערך ליווי תעסוקתי מומחה. הליווי נועד לתמוך ולאפשר את שילובם המוצלח, בעבודה, של אנשים עם אבחנה פסיכיאטרית (מתמודדים), כעובדי שיקום וטיפול מן המניין, בכל מגוון התפקידים במערך שירותי הבריאות והרווחה). אז דיברתי טלפונית עם המלווה שלי והיא עזרה לי ככה לעבד את מה שהיה שם. מה שמדהים אותי תמיד זה שלא משנה כמה חרא לי, אני תמיד הולכת לעבודה, מתפקדת היטב, עושה את מה שצריך-ואז בבית מתרסקת לי בשקט. גם בעבודות קודמות זה היה ככה. נורא מפתיע לא? בינתיים אני בלי טיפול, רק דיאטנית וכנראה שגם זה עומד להיגמר (כי זה דרך הקופ"ח, ומגיע רק 14 מפגשים ללא עלות. ניצלתי כבר 11 מתוכם ואם לא יאשרו לי להמשיך אז אהיה בבעיה חמורה). יש מספר בולמוסים בשבוע, שמשפיעים, מן הסתם, על מצב הרוח שלי מאוד. אני כאילו במקום יחסית טוב עם הפרעת האכילה (פשוט כי הייתי גם במצבם הרבה יותר חמורים), כלומר אני מאוד מודעת, ובסך הכל מצליחה למנוע לא מעט בולמוסים פוטנציאליים. אבל אני סובלת. כל בולמוס כזה זה התרסקות. והתחושות הכואבות שבאות אחר כך זה נורא. ופיזית המצב שלי לא טוב בכלל. הגעתי למצב שאני טרום סכרתית. זה ממש לא צחוק. הפרעה מחורבנת. נשבעת לכם - היא מחורבנת בטירוף.

שיק יקרה הכי בעולם מבינה הכל ... אני שמחה שאת בתוכנית של השנצי"ם ממליצה עד מאוד לעשות את הקורס של הניהול סטיגמה . והכי ממליצה שתביאי להדרכה את הקושי זה יעזור לך בהמשך ... לפחות זה מהנסיון שלי מאוד משפר את איכות העבודה ... אוף והמחלה הזו ההפרעת אכילה ...הכי קשה בעולם ....מאבק אין סופי ...מה עם המרכזים כמו שיבא או רמב"ם . ואנחנו כאן ....אל תוותרי ...אתך

הי שיק יקרה, אחזור ואומר - כמה טוב שהצטרפת לקבוצתנו. מה שקורה איתי בעבודתי הנוכחית דומה למה שתיארת. השקעה רגשית עצומה (בתמורה נמוכה) מראה שאני חזקה ומתפקדת. אך בסופי שבוע קורסת. וכנראה שזה גן משום שאין לי מספיק עבורי. ולכן, עכשיו אני בכיוון של עבודה חדשה. יותר מתגמלת, אני מקווה. יותר קרובה לבית. פחות שעות כנראה. ועוד כל מיני פרטים שאולי יש בהם בכדי לשפר את המצב. כל התהליך הזה עבר גם דרך הטיפול שלי. 💗 סוריקטה

שיש לך תמיכה, שיק. יופי. שלך, סוריקטה