אם כסף..................

אם כסף היה יכול לפתור את גורמי התסכול אצלי בחיים אז הבעיה אם ככה בכלל לא נפשית אלא כלכלית . לא ככה?? כי כסף היה פותר. הייתי יכולה לגור לבד בדירה נחמדה. הייתה לי פרטיות כי עכשיו אין. אני גרה עם ההורים פה וזה לא כיף ככה שאין אפשרות לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, בעיקר מבחינה של לארח אנשים וגם מינית. זה לא כיף שהם עדיין נוטים לשאול לאן אני הולכת ומתי אני חוזרת (למרות שאני לא טורחת להגיד להם אם לא בא לי אבל כמו מטומטמים הם עדיין קצת נעלבים מזה במקום להבין את הצורך שלי בפרטיות בלי לעשות פרצופים ולהתמם 'בסהכ שאלנו'. תפסיקו לשאול. זה לא עניינכם) ואם היה לי כסף גם לא הייתי חייבת לעבוד בשביל אף מעסיק מתנשא שתופס תחת ונראה לו הגיוני שרק בגלל שיש לו כסף ומשאבים אז לגיטימי להעסיק אותי בתנאי עבדות של משרה מלאה רק בשביל שאוכל לשכור חדר מעופש בדירה אחרת. זה כמו לעבור מכלא מסוג אחד לשעבוד מסוג אחר. ואני חייבת לומר שמשרה מלאה נראית לי הרבה יותר נוראית מלגור עם ההורים. רק חבל שלפעמים כשאני בתסכול הם חוטפים את העצבים שלי. זה לא ככ פייר כלפיהם. מצד שני בתור ילדה הם לא חסכו ממני את ההתפרצויות זעם ותסכול שלהם עליי במקום לטפח באהבה לעצמאות. אז שלא יבואו בטענות עכשיו שחיה אצלם בת שיכולה להיות ממורמרת ולא נעימה. בייחוד מעצבן אותי שהם מנסים לדבר אליי כאילו אני חברה שלהם ושואלים אם בא לי לצאת לטייל איתם. מעדיפים יחד איתי ולא לבד זה עם זה. אני לא חברה שלכם! אני אישה בוגרת שרוצה וצריכה פרטיות מרחבית ואין לי יכולת כלכלית להשיג אותה לעצמי. אז המצוקות הן לא באמת נפשיות. הן כלכליות! עד מתי יחול המיסמוס של העובדה הזאת? למה פסיכולוגים מתעלמים מזה? או שבעיניהם זה נורמלי לעבוד משרה מלאה ב 30 שח לשעה. כן , שכחתי. מבחינת פסיכולוגים זה נורמלי. ככה הם מצפים שהמטופל יעשה, בגיל 37... בזמן שלהם יש קליניקה ו'תעריפים' . להם יש תעריפים, אבל המטופל? שיעבוד. שילך להיות שכיר במינימום. מה אכפת להם. העבדות הזאת זה נורמלי מבחינתם. מצטערת שהלכתי לטיפול פסיכולוגי בזמנו ולא לאיזה קאוצ'ר. רציתי להיות פסיכולוגית. פחחחח. מי ידע שזה אומר להתנשא ולתסכל אנשים תמורת 400 לשעה ולשחזר להם טראומות רגשיות בהתקשרות. חבל שלבנות עסק זה תהליך איטי. ועם כל המשקעים שיש לי והמטענים, זה רק גורם לתהליך אצלי להיות עוד יותר איטי. אני ככ לא יעילה ולא פרודוקטיבית. נאבקת על כל עשיה קטנה שעושה. קשה לי. נמאס לי כבר לחוות רק 'אין אין אין' אני צריכה קצת 'יש'. כסף. דירה. פרטיות. פאקינג קשר לא רציני איזה מאהב בלי שאצטרך לחשוב כמה קשה להורים שלי לעכל את זה. כי שאני פה הם יכולים לדעת וזה לא נעים. רק שגם אז לא באמת רציתי סתם יזיז. רציתי אהבה. וקיוויתי לעבור לגור איתו. והוא זרק אותי אחרי שהתחלתי 'לקוות מדי' . אם היה לי כסף לא הייתי צריכה לקוות שדפקט אמיד כמוהו יוציא אותי מפה ולחוש תלויה בזה. הכל זה כסף. אז למה פסיכולוגים לא מדברים על זה??? על החלק של העדר כסף בגרימת מצוקות נפש? או שמבחינת פסיכולוגים כל אחד יכול פשוט ללכת לעבוד ו'להתעשר'? הרי רוב העבודות המצויות לא באמת מתגמלות בצורה מכבדת את בעליהן. עבודה לא קונה חופש. היא לכשעצמה סתם עוד סוג של כלא. מסגרת שמחייבת אותך להתייצב שם כי המעסיק דורש ומצפה בתנאים שלו ולרוב בלי שום קשר להעדפות שלך. אם כסף פותר מצוקה נפשית אז סימן שאין דבר כזה מצוקה נפשית. עוני הוא המצוקה.

הי מימה, מהכרותי עם הפנטזיה הזו - זאת פנטזיה חמקמקה שמבקשת לא להיות תלויה בכלל. וגם יש כאן עניין של שליטה. כנראה שלא הכל זה כסף. סוריקטה

ההיית יודעת איך להשתמש בו באופן בונה? איך לשמור עליו? ההיית מצליחה להאמין שמישהו אוהב אותך כמי שאת ולא מחפש לשים יד על רכושך ומשאבייך? וזה לא שכסף או גב כלכלי לא עוזרים. הם כנראה כן. אבל גם תבונה. סוריקטה

טוב, זה לא סוד כזה גדול שגם עשירים משתמשים בשירותם של פסיכולוגים, בהבדל אחד גדול, שלהם יש גם את היכולת לשלם, בלי כאב הלב של אלה שקצת קשה להם יותר. בכל מקרה ,עדיף יותר להיות בצד של אלה שיש להם..

לא הבנתי אודי. מודה שלא הבנתי. אני רוצה נפש בלי מצוקה הישרדותית. כן. לחוש בטחון וחופש. זה לא רק משהו פנימי. בהחלט שזור בנסיבות חיצוניות גם. וכולל להבין את אופני הדיכוי החברתיים כמו סטיגמה ולחץ חברתי והשפעות של זה על הרווחה הנפשית. והכסף למי שיש קל יותר מהרבה בחינות גם לצרוך עזרה ולטפל בעצמו להגשים שאיפות ומה שצריך.. ולגבי הודעת היאוש לא הבנתי אותך. כבר ביטאתי הזדקקויות בחיי בנקודות מסוימות. לא יצא מזה כלום חוץ מחוויה טראומטית חדשה של חוסר מענה ואולי לגלות בדיעבד ששרדתי את הכאב הנוראי ההוא. אבל זה לא משהו שבא לי לחוות שוב, מן הסתם.