תודה ששמעתם אותי.....

קשה בזמן האחרון. נטרפת דעתי מהבולמוסים. כל בולמוס כזה מרסק אות לחתיכות, ולוקחים לי כמה ימים עד שאני מתאוששת, ואז - עוד בולמוס... העניין הוא שאני עולה במשקל. הרבה. אפילו שמקיאה. והגעתי למשקל כל כך גבוה שזו סכנה ממשית לבריאות. אני טרום סוכרתית. בגיל 33. זה לא צחוק. ובכל זאת אני לא מצליחה לעצור את עצמי בזמן אמת. וכתבתי פה כי למרות שיש לי כל כך הרבה תמיכה, הרגשתי כל כך לבד.... כאילו הרגשתי שהכאב כל כך כבד מנשוא, שאני לא מסוגלת לשתף אף אחד באמת, כדי לא להכאיב. אולי הגזמתי. הייתי במצבים הרבה יותר חמורים בעבר, גם מבחינת הפרעת האכילה וגם מבחינת מצב הרוח והדיכאון. אולי אין לי זכות אמיתית לכאוב ככה עכשיו. כי לכאורה הכל בסדר. לא, לא הכל, אבל יש חלקים טובים. זה נורא מבלבל אותי. הטוב והרע ביחד. זה היה לאורך השנים או רע (בדרך כלל) או טוב(נדיר מאוד). לא היה גם וגם. לא ראיתי את עצמי גם וגם. אני לא מצליחה להבין את זה. איך אפשר גם וגם. איך מצד אחד אפשר להיות מרוסקים ומצד שני לחייך. זה לא הגיוני. אני באמת לא מבינה את זה. הייתי אצל רופא המשפחה היום. שלח הפניה למרפאה להפרעות אכילה. אבל זה קצת מסובך, כי זה באיזור בו הורי גרים. מה שאומר שרק אם הצוות עובד בימי ראשון אוכל לעבור לטיפולם (כי אוכל להישאר אחרי שישי שבת ורק אחר כך אסע לביתי). נראה אם יצא מזה משהו. תודה אתם כה טובים אליי. שיק

כל כך מבינה אותך על ההפרעה המחורבנת הזאת על הנפילות על הכאב והזכות לכאוב ועל הגם וגם .... נו אבל זאת התקדמות ואולי זאת ירידה לצורך עלייה..... ומצטרפת לסוריקטה שמה שאת כאן ... מביאה אתך כוח ותקווה .....וכאב גם יחד שולחת חיבוק וכוחות לשבוע חדש

יקרה, הדרך קשה, מאמינה שעם הכוונה נכונה תצליחי!!! קשה לאחוז את הטוב והרע יחדיו, מניסיון, היום יש אצלי גם אמצע, מקווה שיהיה כך אצלך. בהצלחה.