לבכות................

הלוואי שדמעותיי יכלו לשטוף את הכאב החוצה. הלוואי שדמעותיי יכלו לטהר את נשמתי ולהביא לשקט המיוחל כל כך... הלוואי שנשמתי המיוסרת הייתה מתנקה סוף סוף מכל הרפש והיגון המצטבר של כל השנים. הלוואי שיכולתי לבכות. אך אני אינני כזאת. אני לא בוכה! מדברת על הדברים הכואבים עם חיוך נסוך על שפתיי , בקול שליו ורגוע. כאילו אני האדם הנינוח ביותר עלי אדמות. כאילו זו לא אני, כאילו זה הסיפור של מישהי אחרת. מישהי זרה ולא מוכרת. מוקפת בחומות מפלדה שהקפדתי לבנות בקפידה. כאלו שלא ישברו. כי הרי אני צריכה להיות חזקה בשביל כולם. "תהיי חזקה בשביל______" , כך תמיד היו אומרים לי. וכן הייתי חזקה מאוד , למראית עין. כל כך חזקה שאפילו אני התחלתי להאמין בזיוף ובעיוות האמת. אז כן, הייתי חזקה בשביל כולם. וחומת הפלדה עדיין שם. שומרת שלא אתפרק. שומרת שלא יתקרבו לשם, למקום שכואב.

הי יקרה עצוב וכל כך כבד וקשה ומכביד כואב עולם של חזקים של לא נשברים של מסכות לצד הקושי יש גם מתנה בחוזק הזה ואלו כוחות נדירים של השרדות ...המחיר כפי שכתבתי כבד . מאוד מוכר באה מבית עם אבדן שצריך להיות חזק בשביל .... אתך מחבקת היום כבר מותר להשבר ואולי אם את תרשי לעצמך גם הם ירשו לעצמם להיות רכים יותר פגיעים יותר ...

החומות לא נותנות לבכי לצאת. הלואי שיכולנו לבכות באמת. לנקות הכל, אפילו לרגע קטן. הפוגה. בכי זה לא חולשה תהיי חזקה בשבילך. איתך, קוהלת.

שירי, כל כך מבינה, גם אני לא מצליחה לשחרר ולתת לבכי לעבור את החומות. הכל אסוף ומוחזק. שלך שירה

הי שירי, במקום מתנקה ומטהר - הייתי בוחרת להשתמש ב - עדיין ישנו, אך נארז בכמוסה משלו. התוצאה, בהיותנו חיים, ככל הנראה לא תהיה ניקיון או שקט מוחלטים. לפעמים עדיף להיות גמיש ופחות נוקשה. אולי דווקא הגמיש פחות מתפרק. שלך, סוריקטה

תודה לכולכם...

אז למען הסר ספק, ברצוני להבהיר שאני ממש לא אשת הברזל ואפילו לא אשת הקרטון :-). אני אדם מאוד רגיש, אפילו רגיש מידי ואני מאוד עדינה. אני מאלו שעלולים לפרוץ בבכי כשהם צופים בסרט מצוייר . כשלמישהו עצוב או כואב אני מתמלאת חמלה ובוכה, כי כואב לאדם שמולי. אבל אני לא בוכה כשמדובר בי! אז אני מתבצרת בתוך חומות הפלדה וחוזרת למקום המוגן לכאורה.