עייפה...

פסח מתקרב ויש כל כך הרבה עבודה... עבר כל כך הרבה זמן ונראה כאילו מעולם לא התאבלתי... אף פעם לא הגעתי לכך... מעולם לא התאבלתי על האחרי... על החיים אחרייך. על החיים שהותרת בלכתך. על הרסיסים, השברים והחורבן. אף פעם לא היה זמן לכך. הנחתי לכך בצד, והשנים חלפו... בחרתי שלא להיעזר, למרות שיכולתי. הוקפנו בהרבה ידיים מושטות ובאנשי טיפול, אך סירבתי. הייתי צעירה ומבולבלת ובלכתך הותרת כאוס אדיר, חלל וכל כך הרבה שחור. תהומות של יגון וחורבן. עייפתי... השנים חלפו, הרבה שנים וכן הודחקת והושמת בצד כי "צריך להמשיך", כי "החיים חזקים מכל דבר אחר" , כי "צריך להיות חזקים בשביל______", אז כן הייתי חזקה בשביל כולם ועייפתי. עייפתי לא בגללך, וגם לא בגלל חסרונך, בנסיונות הללו עמדתי אך התרסקתי אל מול העתיד. אל מול הלא נודע. אל מול הכאב והחרדה ל_______. מתפללת לשלומה ללא הרף. ועדיין מקווה. אז יום הזכרון מתקרב... ויום הולדתך היה לא מכבר והלב נצבט. ועדיין אסור להישבר. אז לא מדברת עליך שנים בכדי לא להכאיב ובכדי לא לכאוב, אפילו את שימך אינני מסוגלת לאמר.

שירי יקרה כל כך מובנת העייפות הנפשית והפיזית ויותר ממבינה את המשפט הזה - אז יום הזכרון מתקרב... כשעוד לא פסח - קשה ביותר אתך יקרה , מקווה שהכתיבה כאן עכשיו זה פתח כן לשתף ולשחרר וכן לתת מילים לתחושות אנחנו כאן לעזור לך לעבור את התקופה כמה שאפשר ...בואי כאן אפשר לא להיות חזקה כל כך