אז הנה, אני מתגעגת

כן. געגוע. הי כולם, ובכן, רוצה שיהיה כאן (הפורום). ושמחה שיש הפוגה לנשימה ואיסוף כוחות ונחזור רק בראשון. לא כועסת. מתגעגת לאנליזה, והמטפל החכם שלי אמר שאני יכולה לשכב על הספה אצלי בבית ולדמיין. כחלק מההתפתחות. אסביר - אני לא משתמשת בספה הזו עדיין. לא יושבת עליה ולא אוכלת על השולחן שמולה ולא צופה בטלוויזיה. אורחים כן. אבל אני ישנה במיטה (שזו התקדמות) ומתרחצת באמבטיה והולכת לשירותים - שזה ממש הישג לעומת העבר. אז אולי זה סוג של משימה. ירדתי קצת בתרופות, ועכשיו אני מרגישה יותר את כאב הקיום. מתפתלת. אבל פחות אפטיות ותופעות לוואי אחרות, כמו שינוי דופק ובעיות במערכת הנשימה. מרגישה גם כעס, שאיתו פחות נוח לי. אבל גם זה רגש. והנה בא גם הגעגוע. מתגעגת גם לילדים חמודים כל כך ואהובים שטיפלתי בהם. מתרגשת כל פעם לראות אותם גדלים. מחפשת לי חוג שיש בו פעילות קבוצתית - אם יש לכם המלצות אשמח כל כך. והמוזיקה המדידטיבית שנשמעת לי ברקע בימים האחרונים מדברת אליי געגוע. לחיבוק. באהבה, סוריקטה