אי שקט..... טריגר...........

אי השקט גדול אני לא מצליחה להרגיע הוא לא עוזר לי כל המשפטים השבלוניים האלה רק מנסים להרוויח עוד זמן אני מנסה לנשום מנסה להתמסר לקולות של הטבע להרגיש כאן ועכשיו את הגוף את המקום להיות עסוקה להיות נחמדה לחייך לעזור אבל זה לא עוזר. אי השקט לא מרפה כמו חיים מקבילים ומשהו אומר שאין לי סיכוי. אני מודדת את ההצלחות שלי באורך הצום וההמנעות ובעוצמת הפגיעה כשבחוץ יש הישגים אחרים קונקרטיים שאני לא מצליחה לנכס לעצמי. אני סולדת מעצמי, מהמראה שלי, מהגוף שלי, ממי שאני וממה שאני. אני פוחדת מכל דבר ונמנעת ממקומות ואנשים. אני כל הזמן בתחושת כשלון מרגישה נלעגת. אני לא יכולה לאהוב פיסה אחת ממני, אני בוהה לא מעט ומתנתקת כשמתאפשר. הבהייה לא מצליחה לרוקן את הראש שממשיך לרחוש אבל מפרידה אותי קצת מהעולם. עוד מעט חג. כמובן שהייתי טובה ונעניתי לבקשות שוב לעשות אצלי. ומכל העשייה הרעש גובר. אני בכלל רציתי לנסוע למדבר ולצאת ממצרים. אני מבקשת לעצמי חרות והיא נראית יותר כמו שקט אינסופי, כאילו אין פתרון אחר. אודי סליחה על כל שטף המילים הרעות ותודה שקראת. אולי תדע לעזור לי להשקיט קצת.

הי שירה, בעיקר לומר לך שאת אהובה. נפש אהובה. אני, אני אוהבת. אותך. מבינה את המקום עליו את מספרת. כבר פחות שם, אבל מבינה, נראה לי. היום, כשאני מארחת, וזה מתרחש לעתים רחוקות מאד, כי אני בודדה, אני רואה זאת כניסיון לטעון את הבית באנרגיות של חיים. את מה שאחרי החיים מניחה שבכלל לא מרגישים. אולי חסר משמעות. אך מבינה את המשאלה. מחבקת, סוריקטה

סוריקטה אהובה, תודה עמוקה על המילים הטובות שלך. מאחלת לך חג חרות שמח שלך שירה