השבוע הזה...

זכרונות שהדחקתי מאוד. זכרונות של ילדות בצל שכול . השכול שהיכה במשפחתי בזה אחר זה שלוש פעמים . מכוון שאני נולדתי אחרי זה תמיד נראה כמו לא שייך אלי באמת ... אבל זה עשה אותי סוג של ילדה הורית ,מי שתמיד דואגת לאחרים ומקטינה את עצמה .. בבית שלא דיברו שכול שדיבר על חוזק וחוסן ובז לאבל ועצב.. בבית הזה שנולדתי לתוכו.. איבדתי כל כך הרבה . היום מוצפת כל כך בגם וגם .גם חמלה עלייה וגם עצב וכעס שלא ראו אותי ....שרק בגלל שהלב נאטם עוד לפני שנולדתי ...אני הייתי שקופה ,לא נאהבת מיותרת ...אוףףף כמה עצוב לי ובלי קשר או עם פלאשבקים מטורפים יום ולילה .... שבוע כזה ....

אביב יקרה ערבוב של רגשות.. כאב.. עצב.. חמלה אני מרגישה את הכאב בתוך מילותייך כאן יחד איתך, ינשוף

וואין לי הרבה מה לומר לך מלבד כמה שזה נשמע עצוב כואב, לא הוגן, להיות שקוף..... אבל כל הכאב הזה חישל אותך לחיות שנים בתוך......לא כלום.... אבל חיים...... ואת,,,מלכת החיים , לוחמת בכל הכוח ובזכותך את מה שאת כיום עם כל החבילה הקשה גאה בך אביב חטוליתוש

אביב היקרה, איתך בכאב ובעצב... אצלנו הבית דיבר שכול ואך ורק שכול הכל היה צבוע בשחור, הכל היה רגיש וכואב. ויום הזכרון מעצים ומעלה שוב זכרונות מודחקים.