לא יודעת...

היי לכולם, לא נפגשנו (אני והמטפל) שבועיים בגלל יום הזכרון והחגים. אומנם עברו רק שבועיים, אבל אני חשה כאילו לא התראנו הרבה יותר זמן. כאילו לא התראנו כמה חודשים. אולי זה בגלל העומס שהיה בתקופה האחרונה. גם יום הזכרון וגם החלטות לא פשוטות שהייתי צריכה להחליט ושהתחבטתי לגביהן ביני לבין עצמי. בארבע הפגישות האחרונות שלנו, הוא מאוד מאוד השתדל. הוא ממש יצא מגידרו. הוא לא כעס עליי, שזה לכשעצמו שינוי גדול לטובה. אמרתי לו בצורה מאוד עדינה שהוא מאוד מלחיץ אותי עם השאלות שלו. הוא לא כעס כשאמרתי זאת, להיפך, הוא אמר שהוא ישתדל להבא ללחוץ פחות ויאפשר לי לא לדבר כשאבחר בכך. באופן מפתיע ושאינו מובן לי, הוא עשה בעבורי מחווה מסויימת, שמאוד לא אופיינית לו. מכיוון שהוא מאוד מקפיד על הגבולות בטיפול. מעולם לא ניסיתי לפרוץ או להרחיב את גבולות הטיפול, להיפך, הגבולות בעבורי מאוד ברורים ואני לא ממש מבינה מדוע הוא חש צורך לעשות זאת. העניין הוא שאני עדיין מתקשה לסמוך עליו ולבטוח בו. ועדיין כועסת עליו לפעמים. מתקשה לשכוח את המפגשים המאוד לא נעימים שהיו לנו ועדיין בכוננות ספיגה לפעם הבאה שבה הוא מאוד ילחיץ אותי או שהוא יכעס עליי. אני מניחה שיקח לי עוד זמן עד שאוכל לסמוך עליו. זהו להפעם.... אני אמורה לפגוש אותו בימים הקרובים. מקווה שהוא יהיה נחמד. מצד שני יש בי צד שלא כל כך רוצה שהוא יהיה נחמד כי אז אולי ארגיש בנוח ואדבר על דברים שיקשו עליי. תודה...

הי שירי, יפה, בעיניי שאת מצליחה להרגיש אותו מעדן ומרחיב וקרוב ומשתדל. נסי לזכור זאת כשאת חווה אותו הפוך. הוא, איפשהו גם וגם ובאמצע. אבל לוקח זמן עד שמתחולל שינוי אצלך בפנים שממש מבין לעומק. המפגשים האלה, גם עבורי, הם קצת להכיר אותו כל פעם מחדש. "תן לי דקה להתרגל אליך שוב". סוריקטה

הי שירי , שמחה לקרוא שמחה שאת מאפשרת וזהירה לומדת ....ובונה קשר יציב וחזק לאורך זמן .... לאט לאט בקצב שלך, זה יגיע

הי שירי, התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. הכתיבה שלך הייתה מאוד עדינה וגם לא מלחיצה כזאת. כתיבה שהביעה הרבה כבוד אלייך , למטפל ולקשר ביניכם. מקסים.