אביב ואודי וכולם.. משתף.

שבוע טוב. אביב ואודי, תודה על ההתעניינות בי. זה מחזק. הסיפור שלי מתחיל מגיל מאוד קטן. הייתי בערך בן 4 או 5... במסגרת לימודית דתית. (בבקשה לא לקשר בין הדת להתנהגות של הדמויות בסיפור הזה.) בגן חובה התחילו התעללויות חוזרות ונשנות מצד המלמדים. דברים כמו עונשים על מעשים שאחרים עשו ונענשתי עליהם בעצמי. ידעתי בבירור שאענש.. הרי להעניש ילד שאבא שלו יכול לפרק אותך במכות זה לא אפשרי. אז נעשה מקוהלת דוגמא, בטוח שאפשר. העונשים היו אכזריים. מכות חזקות ויבשות, בכל הדרכים האפשריות. כאלו שמשאירים סימנים כחולים ותמיד אפשר לטעון שנפלתי בחצר.. עמידה כל יום הלימודים משעה 8 בבוקר ועד 2 בצהריים בפינת הכיתה עם ידיים מורמות. כמובן שאסור להוריד ולו למנוחה קצרה שתזכה אותי בסשן של מכות והחזרה לפינה, הפעם בתוספת כאב.. אני זוכר מקרה שבו אחד מהתלמידים "החרדיים" גנב מהמכולת הסמוכה לגן. כמובן שחטפתי. המורה נעץ את הציפורניים שלו אל תוך האפרכסת של האוזניים שלי, חייך ברישעות ואמר בצחוק מזלזל "עכשיו אתה יכול לשים עגיל" הוא עשה לי חור! חור באוזניים!! בשניהם. המקרים האלו ועוד רבים.. גרמו איכשהו להורים שלי לפקפק בי ולסמוך בעניים עצומות במורים. היו עוד.. אנסה לקצר.. נהייתי סמרטוט. ילד קטן בלי טיפת ביטחון עצמי שלא יודע להגן על עצמו. במהלך השנים הבאות נהניתי מהמעמד המפוקפק של הילד הלא יוצלח של המשפחה. חתול שחור. כזה שלא מתנהג כמו אח שלו הגדול. השוואה קשה בלי סוף, קשה מאוד. במיוחד שמדובר בהפרש של 6 שנים בנינו. שובררר תמיד הערות מעליבות, דרישות מוגזמות ועוד.. בבית הספר לא למדתי באמת. הייתי שורד. מנסה להגיע בזמן (הסעה עלתה המווון כסף כנראה. אז הלכתי ברגל) על כל איחור, חוסר התחשבות ועונש. תלוי במצב הרוח של המורה המתעלל התורן. פעם זה 2000 פעם משפט ארוך שבטוח לא תסיים אותו עד מחר ואז עוד עונש על זה... לפעמים מכות, העלבות, וגם נידוי חברתי. כזה על כל המשתמע מכך. כזה שבהפסקה הבאה אין לך עם מי לשחק כי המורה החליט שמי שישחק איתי ייענש.. פשוט. נמשך ככה חודשים.. זכור לי באחד הפעמים בכיתה ג' היית ילד בגיל 8 בערך. המורה פשוט החליט שאין לי סיבה ללמוד. אז אם כבר אני מגיע, כדאי שאחכה לו ליד הכיתה ההיא בסוף המסדרון, זו הנטושה. כשהוא יגיע לפני תחילת הלימודים אני אכנס לכיתה הזאת והוא ינעל אותי שם.. בלי מים, שירותים, אור, אפילו את החלון לא יכולתי לפתוח. חושך. נמשך חודשיים בערך. כלא. זכור לי פעם שכל הכיתה פשוט פחדו פחד מוות מהמורה. בשניה אחת, ללא כל התראה מוקדמת ראינו את הזבל הזה רץ אל אחד התלמידים בכיתה שלא הקשיב. (מעניין למה. אולי ניסית להיות מעניין?) דפק לו את הראש בשולחן. האף נשבר והרצפה אדומה. פחד, משטרה, עובדת סוציאלית.. המורה למחרת בכיתה. באחד הפעמים כיתה ד', כולם שיחקו בחצר ואני ישבתי לתומי. פתאום קיבלתי בעיטה חזיתית לאצבעות בשני הרגליים. המורה עמד מולי וצעק עלי שאני מפריע לו לשחק בכדור עם שאר התלמידים, "כואב לך? תבכה!! מגיע לך!! כנס לכיתה ואל תתלונן למנהל! אחרת תיענש בחומרה!" כאילו לא מספיק חמורה המכה שהענקת לי. הנעליים רטובות מדם. 17 שנה סחבתי איתי ציפורן חודרנית מכאיבה מאוד עם כל נגיעה, כזאת שגבתה ממני 4 ניתוחים כואבים בהחלט ברגליים. וכל נגיעה כואבת מזכירה לי את המנוול. ביטחון עצמי מתחת לאפס. דיכאון. פנימיות ובדידות עצומה. המון לבד. חוסר תשומת לב למה שעובר עלי ודרישות גבוהות מילד מרוסק. 3 שנים האחרונות בלימודים היו אתנחתא קלה שבה "זכיתי" לטיפול של עו"ס מסורה בהחלט ששיקמה את הביטון שלי בעצמי, החייתה אותי. על הדרך ניסיונות התאבדות ועוד... אבל חזרתי לחיים. ואז זה נגמר. נגמרו הלימודים. יצאתי לעולם הקר והמנוכר, לא מכיר כלום. לא יודע מי נגד מי. בודד בלי תמיכה שכלכך הייתה חסרה לי. בלי משפחה שתתמוך בי. נשברתי שוב. תוך כדי אבי ז"ל נפטר מהמחלה.. מרוסק. 13 שנים מחוץ למסגרת מסויימת, כמובן שלא צבא לצערי. מנסה להשתקם בעצמי בלי להאמין במערכת ששברה ונטשה אותי. נזרק מכל עבודה שקיבלה אותי בידיים פתוחות בלי לדעת על העבר שלי. קר ומנוכר. בין לבין מנסה לחזק את עצמי. להאמין בי. בילד המרוסק שנטשתי מאחור, ללא הצלחה. מסתבר שההתמודדות ריסקה אותי. עכשיו מנסה לחזור לעצמי ע"י טיפול תרופתי, פסיכולוגי וכל מה שאפשר. הסיפור שבשיר מתקשר לי בדיוק. הפצוע בשיר זה הילד הקטן שסבל בשקט כדי לא להעיר את כולם עליו. החובש זה אני שמנסה להבין ולהשתקם אבל נגמר מזה על הדרך. מצטער שזה ארוך. פרקתי. תודה שהקשבתם. מקבל את החיבוק באהבה. תודה. )-:

היי קוהלת, מאוד עצוב ומכעיס לקרוא את שכתבת. בתור אמא ממש הצטמררתי לקרוא את דבריך. לצערי, כפי שכולנו יודעים את הגלגל לא ניתן להשיב אחורה, ואת הדברים הקשים שנעשו לך, לא ניתן לבטל או לשנות. עצוב מאוד שכך היו הדברים בעברך... מה שכן ניתן לעשות, הוא לאסוף את השברים, חרף הכאב וחרף הזכרונות הקשים והצורבים ולהמשיך הלאה, קדימה. מתוך אמונה ותקווה שתוכל עם הזמן, באמצעות הסיוע הטיפולי אותו הזכרת, לחבק את הילד הפגוע והנטוש שבך שסבל ועודנו סובל.

קוהלת יקר נורא ואיום מה שקרה לך ומה שעשו לך!! אפילו המילים האלה לא מספיקות לתאר מה שעברת!! אני כל כך מצטערת.. טוב לשמוע שעכשיו אתה מקבל את הטיפול שמגיע לך... וכן הנזק הוא עצום אבל הייתי רוצה להאמין שאפשר להחלים ולחהרגיש אחרת. טוב ששתפת כאן ואולי קצת מהכאב השתחרר.. אולי?... שולחת לך כוחות ונוכחות אכפטית ואוהבת- אתה איש יקר..ינשוף(ים)

קוהלת ...... עצוב מאוד וקשה מאוד לשמוע שגם אתה התחלת את מסכת הייסורים שלך מגיל כל כך צעיר בין אם זה במסגרת כזו או אחרת התעללות תמיד משאירה את חותמה לכל החיים עד...... ונאלצת להתמודד לבד כל כך מוכר וכואב לא רק במסגרת דתית מתעלמים גם בבתים רגילים...... אין למי לפנות ואין מי שיבין אותי עוד האשימו שזה קרה בגללי שאני אשמה...... ואתה החובש אתה אציל נפש כואבת איתך, מבינה אותך ואם מותר שולחת חיבוק וירטואלי חטולית

קהלת יקר שאתה עצוב כל כך עצוב שניגמרו לי המילים מעניין שעל כאב של האחר אני יכולה גם לדמוע וזה מה שקורה לי עכשיו מחבקת את הילד ההוא ואת החובש של היום (אהבתי את הפרוש שלך לשיר) ומזכירה לך שאתה לא לבד במסע ואנחנו כאן עבורך תמיד 😊

תודה לכם על התמיכה ברגעים הקשים. תודה על חיבוק חם ומעודד. מזל שיש אותכם. תודה.

היי. כמובן שמכות בסרגל, או מקל ארוך.. אפילו לשבת לי על היד עם אצבעות מקופלות ולנסות לשבור לי את האצבעות.. פעם אחת הצליח. בטוח שלא הייתי התלמיד הכי חד בכיתה. החיים לא איפשרו לי את האופציה הזאת, אבל ניסיתי. בגלל שלא יכולתי הייתי הילד החלש, הפחות מוצלח במשפחה. האכזבה. מידי פעם שמעתי, "חבל שנולד".