פטירה של סבתא עצב גדול

שלום רב. סבתי נפטרה לפני כשבוע. ומאז אני לא מפסיקה לבכות. סבתי בילתה איתנו ימים ולילות רבים בילדותנו. בשנים האחרונות היתה בבית אבות בשל היותה סיעודית. אך למרות מצבה הסיעודי היתה צלולה. בשנים אלו גרתי רחוק ממנה והבאתי לעולם 3 ילדים עם מרווחים קטנים בינהם. היו לי הריונות קשים ולאחר מכן עם כל ילד נשארתי בבית תקופה של שנה ויותר. לאחר מכן שבתי לעבוד ונשאבתי למרוץ החיים. לצערי בשנים אלו ביקרתי אותה מעט. נשאבתי למרוץ החיים ולא השכלתי למצוא ולפנות לה זמן. כעת אני מרגישה נורא . כועסת על עצמי, מאוכזבת מעצמי, מתקשה להבין איך לא הגעתי יותר, טילפנתי יותר, ניסיתי יותר לשמח אותה. מרגישה נורא. רואה את תמונותיה ובוכה. בוכה בלילה ובבית עם ילדי הולכת לשירותים ובוכה.

הי, אני, כמטופלת שאולי קצת מכירה את עולם הנפש, שומעת אותך ברגשות האשמה שלך בבחירה בחיים. אולי גם בקושי להיות אנושית ולא סופר וומן כל יכולה. אולי גם קשה להיות עם סבתא כמו שהייתה בדמי ימיה, לא אותה אישה חזקה של פעם וטוב לנו לזכור את הדמויות כשהן עצמאיות יותר ופחות מוגבלות. סוריקטה

היי מבינה אותך ואת הכאב הגדול שמביעות מילותיך קצת מזכירה לי את סבתי עליה השלום גם היתה לי כתחליף לאם בהיותי ילדה קטנה כשהורי נפרדו ואמי נאלצה לעבוד המון שעות סביב השעון גם כשהייתי חולה היא סעדה אותי רק בהבדל אחד ממך שסבתי לעת זיקנה טופלה אצל אמי וכך יכולתי לראות אותה בתכיפות גדולה וזמינה למרות זאת יש בי המון געגועים אליה נפטרה כבר לפני המון שנים נשארה לי מזכרת נהדרת ממנה זוג פמוטים והם מוצבים מולי רגשות האשמה שלך מובנים לי מאוד אולי תוכלי לשמור אצלך משהו משלה שתוכלי גם את אולי.....להזכר בה ובמה שנותר לך בזכרון ממנה יותר צמוד טוב שבחרת בחיים....... אחרי הכל כולם עושים זאת והזכרונות דלך ממנה ישארו איתך תמיד חטולית