תראי לה *אותך*

הי אודי, לקחתי את תגובתך היפיפיה למיקה. שם טיפה'לה למטה בעצים. "תראי לה את הטוב שבך, וגם את השאר. תראי לה אותך". איזה יופי. וחשבתי עלינו, המטופלים האלה, ייתכן שאנחנו, לפחות בתחילת הדרך הטיפולית, נוטים להפגין ולהראות בעיקר את הצדדים הבועטים והמרחיקים (אולי גם מתוך קושי לקבל תלות וגם אמון), ושוכחים שיש גם נעימים? אצלי, לפחות, גם כך הצגתי עצמי מול אמא, כי לכאורה רק בתפקיד הזה הותר לי להתקיים. משום מה, איני יודעת עדיין וגם לא ישנתי הלילה, אני קצת במקום הזה, של לראות רק את המפלצות בי מבחינה רגשית. שואלת אנשים - הם לא רואים ולא מבינים על מה אני מדברת. גם תזכורות של מה אני כן ובטוב, לא חודרות מספיק. לך, למטפל שלי, יש לעתים מילים מכיוון מחשבתי אחר, ולא המדוקלם הקבוע, שאולי בעיקר מזכירות לי שכמה טוב שיש זולת. אולי אני יותר מידי עם עצמי ופחות מידי פגשתי אנשים שאראה דרכם משהו חדש. יש מצב שאני מעלה גרה עכשיו... גם כתבתי שהמוח אוהב שינויים. אולי מתהווה מחשבה בכיוון? זאת נדע בעתיד. קצת כתבתי, ומזכירה לעצמי שרשמתי גם שאני אוהבת ומתגעגעת. גם לאמא, אולי? מי זאת האישה הזאת? גם השווצתי בהישגיי - שזה הס מלהזכיר מול אמא. אמשיך את היום, סביר שאנהג כרגיל ואשקיע מאד, אך יהיה לי קשה, יהיה פער בין הפנים לחוץ. סוריקטה

סוריקטה, אני מסכימה איתך. התשובה של אודי הייתה יפיפיה ונוגעת. התשובות של כולכם כאן נוגעות בי ומשפיעות עליי עד מאוד.

סוריקיטה יקרה לא בטוחה שהבנתי אותך אבל מנסה להגיב..וסליחה אם אני טועה יש בכולנו חלקים שאנחנו אוהבים יותר וחלקים שאוהבים פחות... נראה לי רק בקרבת אנשים קרובים אנחנו מראים גם וגם.. אני מרגישה שרוב הזמן אני מתאימה את עצמי לשני.. אוףףף... אני הולכת לאיבוד.... אם היית גרה קרוב אלי הייתי רוצה להכיר את כווולך... באמת שאת אישה יקרה

הי ינשוף מתוקה, ממש מלבב את לבי לראות המשכי עצים בהם את משתתפת. גם בעיניי, לא לכל אחד נגלה את כל הצדדים וגם לא בכל סיטואציה. הנטייה של רובנו להיות יותר דיסקרטים במקומות בהם הקשר צמוד יותר. מאמינה שגם אני גמישה ומתאימה את עצמי למצבים. מאידך, איכשהו כן מנסה לשמור על זהות ועל היות עצמי, עשויה ובשלה, ולא להפוך לכאורה למי שמולי מתוך הזדהות יתר, ריצוי וכיו"ב. או סוגסטיבילית מידי. או אז אני מרגישה שאני מאבדת את הגבולות של עצמי והופכת להיות מישהו אחר שאינו אני. הרגשתי שזה קרה לי השבוע. מצב חרדתי לא כייפי. יש בכל אחד מאיתנו חלקים אגרסיביים וחלקים מפלצתיים. זה לא מתמיה אותי. גם בטיפול שלי הדברים האיומים יותר נחשפו בהדרגה, וגם לא באופן גולמי מידי, אלא תוארו במילים מווסתות, יחסית. אם כי על הגבול לפעמים. לא אוכל לומר שסיפרתי הכל. גם לא הכל אני יודעת ולא הכל עולה לפני השטח ברמת המחשבה. גם כאן, ויש שיחלקו עליי, מעבר לחיסיון והכל, אני בוחרת לרוב להביא דברים מעובדים, לפחות בשנים האחרונות, ולא גולמיים בזמן אמת, ושוב, אני רואה שיש מי שחשוב לו לבחור אחרת. לעתים אני כן רושמת לי בצד, אצלי, ואחר כך בוחרת לספר עליהם ממרחק זמן. גם לסגנון ולאופן התיאור יש תפקיד. הפחות חביב מכולם היא כנראה כתיבה טרולית. כתבתי ארוך, אני יודעת. תגובה צפויה של אמל"ק - זה בסדר. מספיק אם קראת רק את שלוש השורות הראשונות, וגם ארבע המילים הבאות להלן - אוהבת אותך, תודה יקירתי, סוריקטה

את לגמרי צודקת רק לא הבנתי את רשי התיבות.... מה זה אומר.. חיבוק גדול לאשה מדהימה בהמון אהבה חטולית

הי סוריקטה , האמת שרציתי להשאיר את המרחב הזה , דווקא העץ הזה לאודי ...אבל כבר צמחו עליו ענפים רבים ... בתוך כל מה שכתבת , רואה את הכמיהה לפיוס אולי עם האישה הזאת שילדה אותך , עם אמא ...רגע לפני שכבר אין עם מי ... הכמיהה הזו לקבל הכרה , מול הרחם שילד אותך ....הכרה וקיום .. אין פלא אהובה שדברים לא מחלחלים אלייך ...כי מוץ לרחם שגידל אותך לא חיכו ידיים אוחזות להגיד לך את המילים .... איך אני שמחה שבאת אלי ילדתי את מהות הבריאה את ההמשך שלי ... אני אוהבת אותך , הכי הרבה בעולם וזה בור שישאר תמיד אבל , לא חייבים ליפול אליו ניתן ללמד את עצמיינו שאת ראויה ויפה וטובה ולו רק מעצם היותך יצור חי .... כל מה שאכתוב לך עכשיו עלייך תהייה לך הרגשה של מנטרות ומשפטים הכרחיים , כי החלקים ההודפים, קולות העבר נושבים עכשיו חזק מידי ....ובכל זאת זה מטפטף פנימה גם אם לא ממש נקלט .. חיבוק ענק ענק