אודי.............................

הי אודי, קשה לי לבוא לא רק לכאן כמעט לכל המקומות. רב הזמן אני רוצה לא להיות בשומקום, לא להרגיש, לא לדעת. אני חושבת שהיאוש כבר גדול מאוד. גם המטפל התעייף כבר ואולי בקרוב יגיד לי ללכת. לא טוב שהורדנו את תדירות הפגישות. לא היתה לי ברירה. קיוויתי שהוא יסכים להמשיך לקבל אותי כרגיל אבל הוא לא מוכן. זכותו לגמרי. הייתי רוצה או צריכה עוד יום או אפילו יומיים. קשה לי לבד בתוך כל הקולות הרעש והעמדות הפני. הוא יודע אבל לא עושה דבר. ומה אם מחר לא אוכל בכלל? לא אוכל לשלם לו? מה אז? הוא יגיד לי ללכת. הכל מפני ששמרתי הכל בסוד כמעט גם מעצמי, אף אחד לא ידע ואף אחד לא יכול להכיר בי כנפגעת. אני לוקחת אחריות וגם מאשימה את עצמי וגם יודעת שלא יכולתי אחרת. עכשיו אני מותשת, גם נפשית וגם פיזית כי קשה לי לאכול. הייתי רוצה שמישהו יקר אחריות או יפרוש עלי חסות, רק כדי שאוכל לשחרר קצת. באמת קשה לראות משהו עם הגופן הזה... אודי תודה

הי שירה יקרה,      § ראשית - טכנית - בסמרטפון ניתן להגדיל ולהתבונן מקרוב יותר כמו שמגדילים תמונה. גם במחשב יש אפשרות עם הקונטרול והגלילה של העכבר, למשל, ועוד דרכים.          § שנית - קונקרטית - הצעות שנתנו לי. חלקן עשויות להיות טובות עבורי במצבי, אולי משהו יתאים לך ואולי לחלוטין לא (וגם לי). את חלקן אולי ראית באחת ההודעות שרשמתי אתמול.           § בנוסף - אם יש לך אפשרות (ואני יודעת כמה קשה וכמה בורחים מכך) לפגוש במציאות אנשים קרובים, כדי לשוחח, ולאו דווקא נפש. לצאת אולי לטיול קטן, כמה שהנפש מרשה. לקרוא ספר. להתקלח במים קרים. ואני אוסיף - לשחק במחשב, להוסיף רגשונים להודעה. ככה רעיונות שכאלה.           § מה בדבר אפשרות פנייה למיון ואשפוז של החזקה צמודה? שיתוף פעולה ולקיחת אחריות מתחייבים איכשהו, נראה לי, אפילו במידה מועטה, כנראה. לצד הפנטזיה הרחמית.          § חושבת עלייך ודואגת, סוריקטה

שירה, הרגשה מוכרת, המקום יסתדר, אני מאמינה...נפרדת, בהצלחה יקירה.

שירה יקרה מבינה אותך מאוד מאוד.. כאילו כתבת בשבילי. קשה עד מאוד-לא מספיק כל מה שעברנו ועוד מתקשים לממן את הטיפול- אני חושבת שזה בלתי אפשרית בלי טיפול... פשוט בלתי אפשרית!!! הייתי מתייעצת עם המטפל.... יודעת שמרכז סיוע יש רשימת המתנה לטיפול מסובסד.. ושיר יקרה כואב לי כל כך בשבילך ומכעיס אותי ברמות של זעם על המערכת שלא מתחשב ולא עוזר..מחזיקה אצבעות שתקבלי את העזרה שמגיע לך. איתך בלב, שולחת כוחות . ינשופים

שירה יקרה.... כואב ועצוב לשמוע.... לא יודעת למה ...את מצליחה לגעת בי עמוק בהודעות שלך.... ......משונה שירה.... פתאום חלפה בי המחשבה שהניק שאני משתמשת בו היה מתאים גם לך......בעיני רוחי ,רואה אותך קצת כמו במבי קטן, עיניים חומות עמוקות שעצב אינסופי ניבט מהן.... רגליו דקות,רועדות...לא יציב בעמידתו ....ייתכן שיפול ולא יהיה בו כוח לקום ..גם לא יהיה מי שיעזור לו בכך..... כשמזהה סכנה ,אם יש בו את הכוח, נמלט...אם לא היה בו את הכוח ורגליו לא הצליחו לשאת אותו...יפול,ו......... שירה ,את אדם יקר!!!! איתך,במבי.

שירה מצטרפת לסוריקטה מה עם בית אלה הם מאוד מבינים בדיסוציאציות וזה חלופה לאשפוז אתך אהובה חיבוק

עצוב , תישקלי את בית אלה זה חלופה אישפוזית . והם ממש ממש בסדר שם ....ומבינות בדיסוציאציות בבקשה קחי אחריות עלייך❤💙

סוריקטה יקרה, תודה על המילים ועל הדאגה. אני משתדלת באמת ומתפקדת והפער הגדול בין הסודות לקליפה שמסתירה ומחזיקה גדול, ההתמודדות מול ולמרות הקולות הפנימיים מתישה והקליפה נסדקת. שלך שירה

תודה מיכל יקרה ובהצלחה רבה לך בדרכך האמיצה. שלך שירה

ינשוף יקרה, תודה על ההבנה והמילים הטובות. שלך שירה

במבי יקרה, גם את נוגעת בלבי, והדימוי הזה עכשיו של הרגליים הכושלות הוא המקום שלי, של הסדקים שהפכו לשבר ותחושת ההתמוטטות שהנה עוד רגע... שלך שירה

אביב יקרה, תודה שאת איתי. אני מנסה וממשיכה שלך שירה

במבי, עניתי לך כבר אתמול והתגובה אלייך לא עלתה... גם את נוגעת עמוק בליבי... והדימוי הזה של הרגליים הכושלות, הוא בדיוק נקודת השבר, המקום שהסדקים הופכים לשבר ואני מרגישה שאני נופלת... ואולי גם הייתי שם בעבר ולא היה לי כח להמלט מהסכנה. תודה במבי, שאת כאן שלך שירה

רק רוצה להגיד שהיחיד/ה שיכולה וצריכה לקחת אחריות זו את מתוקה.....אין מי שיכול או צריך לעשות במקומך....לא מבינה בדיאסוציות.....אז רק שולחת חיבוק גדול.....🤗🤗 ומקווה בשבילך שהגל הזה יעבור מהר.....בהמון אהבה...חטולית

תודה חטולית יקרה, יודעת שזו אני, ועדיין בפנטזיה יש מושיע שלך שירה