הומלסית אבודה

הי כולם, מחשבות של ימי בדידות לוקחות אותי להבין שוב וכואב, שגם בביתי אני הומלסית. אין את ה'מרגישה בבית' הזה. ומה כן רואים? רואים שאני סוחבת כל הזמן עליי 'את כל הבית' בחוץ. ללא יעד ברור. חסר הבית, חסרה אולי אמא, אז המון חפצים קטנים שאני מארגנת ולוקחת איתי. וזה לא. והחסר יהיה בור. ועדיין אין שחרור. ממשיכה לצרוח בלב, ומקווה שהמטפל גם יתפוס את זה ולא ארגיש שוב ננזפת. את ואת ואת. או שמא, אני לא יכול לעזור לך יותר. ידובר בוודאי. מדובר כל הזמן. ולעזאזל יום כיפור. רק שיעבור כבר. סוריקטה

היום שוב אובדן אוריינטציה, אז כמו במשחק סימני דרך עם החצים - רשמתי לי איפה בדיוק פניתי, כדי לנסות לחזור על עקבותיי. גוגל מפות ואפליקציות לא מספיקות לי. סוריקטה

שומעים אותך רואים אותך מרגישים אותך ובעיקר , אוהבים אותך ויום כיפור , השנה אני ממש איתך ........מפחדת כל כך מימה שיביא השקט הזה איתו ..... מחבקת עדין עדין ועוטף

סוריקטה שלי, אפשר? כל כך עצוב לי שכך את מרגישה מרגיש לי כמו צונאמי של רגשות.... מקווה שיחלוף ללא חורבן כלל. חיבוק אליך הילה

רוצה לצרוח ביחד איתך..... שיפקח כבר את העינים..... אבל מצד שני..... לא יודעת אם מה שאני חושבת הוא הדבר הנכון אולי הוא צודק ואני זו שלא מבינה אייך התהליך הזה עובד אז איתך יפתי.. חטולית

הי חטולית, המטפל, הוא, כנראה, האיש היחיד שמכיר אותי. לפעמים, אולי יותר ממה שאני מכירה אותי. לא חושבת שהוא עיוור. ייתכן שאני מדביקה לו את זה. שברתי את הכלל וכתבתי לו, והוא שאל לשלומי. חשוב לי להשאיר עדות להרגשה המפחידה מאד שלי. הכי חשוב לשמר אותי עובדת, אם פה אכשל, אראה זאת כהרס גדול. גמר חתימה טובה, סוריקטה

תודה, הילה, נקווה שלפחות התשתית, שעבדנו עליה שנים שנים, תישמר. גמר חתימה טובה, סוריקטה