חטולית, אודי.... קראתי אותך למטה.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ברור לי ממה זה נובע אצלה. מה אכפת לי ממה....נמאס ליייייי..... מרגישה שכזה כולם מסביבי אוהבים את ההורים ומכבדים ואני???? אי אפשר להגיד כלום..מכעיס ועצוב ו. מבאס האם חייבים לאהוב הורים??? לכבד צריך...אוףףף אי אפשר לנתק קשר. אי אפשר!!! יש עוד מעורבים......והלב שלי נקרע. מדמם.... חיבוק אפשרי מבפנים ולא מבחוץ..אף אחד לא יחבק אותך באמת...את מטומטמת, רעה, שמנה...את לא נרגעת עד שאת לא מפסיקה לזלול....כמו חזיר..ההרגשה והאמרות שנאמרו רק מכבידים עליי והיום אני אומרת על עצמי את אותו דבר..מרגישה שזה נכון למרות שמנסה להאמין שלא. בנוסף לא מסוגלת להגיד..קורבן..מילה נוראית!! אני לא קורבן של אף אחד!!! ולא שק חבטות מילים.. נמאס .
מיכלי מתוקה כבר מזמן למדתי לא להאמין למה שרואים מבחוץ על פניהם של אנשים... כן אוהבים לא אוהבים. .לא משנה בכלל.. לא חייבים לאהוב אףף אחדד.. אבל כן צריך לכבד... והאוכל...רק נחמה זמנית וזמינה עד יעבור זעם..כאב..וכל השאר... באיזשהו שלב גם זה ירגע... אל תלקי עצמך על מה שאת..ומה שאת מרגישה... אוהבת... חטולית
הי מיכל יקרה, כתבתי תגובה בבוקר ואני רואה שלא נקלטה. אנסה לשחזר - כתבתי - כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית, ורשמתי שאפשר למצוא חלקים שאוהבים את ההורים, וגם אפשר למצוא כאלה שרק מייחלים למותם. גם וגם. לילה טוב, אנ'לא מסוגלת להקליד כבר סוריקטה
הי מיכל, אהבה, כך נראה לי, מגיעה כשיש יחסים מייטיבים (לרוב). לצערי לא תמיד יחסי הורים וילדים הם כאלה. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
