בוקר אור אודי יקר וחבריי בפורום

אהלן כולם ושבוע טוב, מניחה שייפתח כאן דיון בנושא הנוכחות, בהמשך למשפט הקסום והמעורר פרשנויות שלך, אודי: "גם אני נמצא כאן המון, ובשקט". חשבתי על כך רבות, זה כבר רשום איפשהו ואולי אביא גם לכאן. בכל אופן, ההרחבה שלי בעניין, היא להשוואה בין מה שרואים כאן לבין מה שרואים במציאות. בעולם בחוץ. היום אני מוצאת, אצלי, קווי דימיון. אני כן מרגישה נוכחת בעולם לאחרונה. יודעת להבחין שגם כאן. אני שקטה למדי בעולם, וכולי תקווה שגם כאן. מאד מסודרת, מאורגנת, משקיענית וגם מאד מקשיבה. מקווה שגם ניתן להבחין בכל אלו. עניין המידה? האיזון בין לתת מקום ל'אני' מול הסביבה והזולת, מניחה שגם הם ידוברו. ובשורה התחתונה, המטפל שלי, ידיד הנפש שלי - וכך גם אמרתי לו - הוא איש אמיץ. שלקח עליו פרויקט (סוריקטה) שהיה בו הימור רציני. ובאמת, אין עליו. הוא, אגב, בהחלט אדם נוכח. לאו דווקא בחזות החיצונית, כי אם במבנה האישיות. וגם אני, כנראה, קצת אמיצה וקצת בת שלו. תלמידה שלו. אודי, איכשהו הזכרתי שיש לי מילים ומחשבות לאחר קריאת הכתבה בעיתון בנושא ההיפנוזה. אכן יש לי מחשבות רבות, ואני חושבת האם ובאיזה עיתוי לרשום אותן, ואיך. לא שכחתי. ועוד לומר, שאמנם, אני מניחה מתעוררת בי קנאה, אך אני בהחלט מתפעמת לראות קשרים נהדרים בין הורים לילדיהם וגם הסבים-סבתות. אני כאילו קצת סבתא בלי להיות אמא. אמרתי המון אני. אני. הזהות האמיתית והשלמה שלי, הטוב וגם הרע, מתגלה קצת. אולי. 💖 סוריקטה

סוריקטה יפה שלי קראתי אותך שוה ושוב ולא מצאתי שום רוע כמו שכתבת... אז..כנראה שאין בך רועעע חטולית