אגואיזם

אני בחורה בת 23, יש לי אחות צעירה ממני שחולה במחלת הסרטן בפעם השניה בחייה. המצב שלה אינו טוב במיוחד אם כי ישנה תקוה שתבריא, הרופאים אינם פסימים וגם המשפחה אינה פסימית. הבעיה שלי היא שאני לפעמים מרגישה שאיני יכולה להתמודד עם המצב. ברגעים אלו אני מרגישה אגואיסטית, איך זה שאני מרגישה לפעמים כאילו הצרות שלי הן עצומות כאשר מי שנמצא בבוץ זאת אחותי שסובלת הן פיזית והן נפשית מהסרטן, ואלו הם גם הורי שרואים את ילדתם הקטנה סובלת ומרגישים חסרי אונים? איך יתכן שאף על פי שאני מאוד אוהבת את אחותי ומוכנה לעשות הכל למענה, אפילו לתת לה את החיים שלי ולקחת ממנה את כל הסבל, אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי וחושבת על דברים שאני לא יכולה לעשות ושאני מפספסת (לימודים, עבודה וכן לפעמים גם יציאות)? מה אני יכולה לשנות בגישה שלי בכדי לא להיות אנוכית? ולתת לה את כל הזמן שהיא צריכה בלי לעשות חשבונות? שלא תבינו לא נכון, אני עושה הכל ולא אומרת לה או להורי מילה לגבי זה, אני נותנת את המקסימום, בין אם זה לישון איתה כל לילה בביה"ח (בלי לעצום עיניים ליותר מעשר דקות רצופות), להיות איתה ימים שלמים... אבל אני עושה את כל זה מהרגשת מחוייבות ולא מתוך שלמות עם עצמי. אני אודה לכל מי שינסה לעזור לי ויוכל להאיר את עיניי. אנונימית.

על מה בדיוק האשמה.... על זה שאת לא מטפלת באחותך מסיבות אלוטראיסטיות, או שאת פשוט רוצה להיות "את" ולא חלק מאחותך? אופיר

ראי בהצהרה זאת - הצדקה מלאה לרגשותייך ה"כביכול אגואיסטיות" מה שאת מרגישה הוא לגמרי טיבעי ואנושי ושלא יוהיו לך רגשות אשמה

אנונימית יקרה שלום רב, כמה קשה לקרוא את מכתבך. מצד אחד ניכרת דאגה ואהבה רבה כלפי אחותך, אך מצד שני, קיימת גם שאיפה לחיות את החיים המציצים מבחוץ ונראים לך כל כך יפים. הבעיה היא תחושת האשמה שאת חשה על רצונך לחיים משלך ועל הרצון להנות מהחיים שלך. אני מבינה את התחושה שאת חשה אגואיסטית, אולם את חייבת להבין כי שאיפה לבנות לעצמך חיים היא שאיפה לגיטימית בהחלט כמו לכל אדם בגילך. אני בטוחה שגם אחותך אינה רוצה שתוותרי על חייך למענה. אולי תדברי על העובדת הסוציאלית שנמצאת בוודאי במחלקה שבה מאושפזת אחותך? אז זקוקה לתמיכה ועידוד. אסור לך לוותר על חייך. זה לא יעזור להציל את חייה של אחותך. אני אשמח אם תכתבי לי מה דעתך... בברכה, טלי פרידמן

מצד אחד אני מודעת לכך שאין סיבה להרגיש אגואיסטית, שאני בסך הכל עושה מעל ומעבר, משקיעה באחותי ובהורי ומוותרת על חיי הפרטיים, מצד שני אני מרגישה שכל מה שאני לא עושה הורי או אחותי השניה (יש לי שתי אחיות), צריכים לעשות ושזה גומר אותם הן פיזית והן נפשית. בסך הכל אני יודעת שמצבי טוב, אני מתחילה שנה שניה של לימודים, עובדת בתחום המחשבים ומצליחה. בעבודה מקבלים את העובדה שמידי פעם אני יוצאת מוקדם בכדי להחליף את הורי בביה"ח ולהיות עם אחותי, או מגיעה מאוחר מפני שישנתי בבי"ח. לא רק שהם לא מקשים עלי, אלא גם מפגינים אכפתיות ואהבה. אם אני מסתכלת על החיים שלי באופן כללי הם די טובים ואני יודעת שחלק גדול מזה בניתי בכוחות עצמי, ושאין שום סיכון ממשי, נכון לעכשיו שאני אאבד את מה שבניתי. אך לפעמים למרות שכולם נחמדים ותומכים, לא נעים לי לצאת מהעבודה, לא נעים לי להגיד לחברים טובים שאין לי זמן אליהם... מלבד זאת אני מרגישה שאם אני לא אטפל בהכל, הכל התפורר לי מול העיניים. אמא שלי כבר על סף התמוטטות, ואבא שלי מעמיד פנים שהוא חזק, אבל הוא מפחד פחד מוות ואחותי האמצעית (הבריאה) מתחתנת בעוד שבועיים, ויש לה מספיק על הראש גם בלי להתמודד עם מה שקורה בבית. מעבר להכל תמיד הייתי קרובה מאוד לאחותי הקטנה, ותמיד שמרתי עליה וטפלתי בה, אז עכשיו שהיא באמת זקוקה לי, אין סיכוי שאני נוטשת אותה אפילו לשניה. תאמיני לי אין הרבה אחיות נהדרות כמוה! הלוואי שהייתי חצי ממה שהיא. אני חושבת שקצת עשיתי פה בלאגן שלם של רגשות, אז עדיף שאני לא אמשיך. תודה בכל אופן. אנונימית.