הבטחתי לעצמי לא להעלות כאן טריגרים

אבל כנראה שלא חשוב מה אני רוצה או חושבת....העבר נמצא שם תמיד...וברגעים ממש בלתי צפויים הם צצים ועולים וטופחים ישר לפנים ואין שוב לאן לברוח מהם..!! אני לא מרבה לצאת מהבית רק לביקורים או קניות אחרי תקופה ארוכה שלא יצאתי מהבית החלטתי לצאת ל.."הליכה " בלי לתכנן לאן..שום כיוון ושום מחשבה לא היו שם כדי להדריך אותי..סתם רק ללכת לחלץ עצמות... אחרי ימיים ללא שינה ... סיוטים כאב בלתי נסבל עם הזכרון הזה שכל הזמן רודף מול העינים...אייך הוא הופיע מול העינים שלי בלי התראה מוקדמת ...ה...אנס ...שהכה אותי באכזריות וקרע מעלי את הבגדים ..שגזל ממני את התמימות ....וצחק עלי שהייתי בתולה... בא לי שוב למות כמו באותו היום.... רוצה למצוא שוב מקום להתחבא ולא לזכור ....לא לחוות מחדש את ההשפלה את כל מה שעברתי. .... להעלם מעל פני האדמה.... הוא היה חבר שלי ללימודים בערב ... איפה להסתתר מהכאב מהבושה מהרגשות ששוב עולים ומציפים אותי מהזכרון הזה שקברתי וצץ ועלה כאלו לא עברו השנים ולא מפסיקה לבכות אין לי במה להתנחם....וגם לא למי לספר לשתף.... סליחה אם גרמתי אי נוחות או גרמתי טריגר למי מהקוראים/אות נכנסת לבועה שלי כי לא יכולה עם הזכרונות האלה... מתי זה כבר יפסיק...?? בייי

חטולתוש יקרה טוב ששתפת... שלא שמרת את זה בפנים. זה חלק מריפוי. חלק הכי חשוב. הרגשתי אותך במילותייך וליבי נקרעת. זה אף פעם לא נעלם. מטפלת שלי אומרת שעם הזמן זה תופס פחות ופחות מקום על ידי זה שאנחנו מדברים על זה שוב ושוב ושוב... איתך בכאב ובכל שאר הרגשות ינשופים

אהובה שאת טוב שכתבת אין סיבה להיות עם זה לבד וכמו שאז היינו עושות פשוט לסמן שזה טריגר ולכל אחת הבחירה יקרה שאת נורא עצוב מה שאת כותבת ואת נמשכת לשם כדי לנקות את עצמך ולבושה אין לי מילים ... אוהבת אותך מחבקת בלי מילים עד שנוותר על האחיזה בבושה הזאת ..

(פה יש צעקת לב) דווקא כשאת עושה משהו טוב למענך, הרוע הזה מופיע בלי שום התרעה מוקדמת. מזעזע מה שעברת. זה לא את שצריכה להתחבא, להיעלם, לברוח ולהיקבר. זה לא את שצריכה למות מבושה. הזכרונות המטריפים שם, ואי אפשר למחוק אותם, (אולי הם יכולים לתפוס נפח אחר ואולי אפשר בעבודה קשה להרגיש ולראות אותם קצת אחרת). אל תענישי את עצמך על מה שמישהו אחר צריך להיענש עליו. אני אנסה להסביר את כוונתי עם דוגמא ממשהו אחר לגמרי. בתקופת פיגועי הדריסה והמפגעים היחידים, היתה תחושה שזה יכול להגיע משום מקום בכל מקום ובכל רגע. האינסטינקט הראשוני שלי היה להפחית יציאות מהבית, כמה שפחות להסתובב ולא להכנס לסיכון. ואז יום אחד שעצרתי ואמרתי משהו פה לא יתכן, הם משיגים בדיוק את מה שהם רוצים, זורעים פחד אימה, מחשבה שכל יציאה מהבית סיכוי גדול שתסתיים במוות. ועוצרים לי את החיים. ואז הבנתי שאין מצב שאני משתפת עם זה פעולה ונכנעת לפחד שמנסים לזרוע בי. החלטתי שאני יוצאת ומסתובבת באופן חופשי לחלוטין, בלי להסתובב אחורה כל שניה לבדוק אם מישהו בא לפגוע בי ועם הרגשת עוצמה שיש לי את כל החופש והביטחון בעולם להתהלך ולטייל ברחובות עירי כמה שאני רק רוצה (וגם נכנס פה הרבה אמונה בהשגחה פרטית). וההחלטה הזו שהגיעה מהראש ומההבנה שכשאני מסתגרת אני משתפת פעולה עם הטרור היתה משחררת, ומילאה אותי בשמחה ובאמת בתחושת חופש ועוצמה טובה.  טוב שכתבת, קשה להיות עם הדברים האלה לבד, מקווה שתהיה לך אפשרות לשתף ולהוציא אפילו אם זה רק כדי לאוורר את כל הזכרונות הלא פשוטים האלה. הלב בוכה איתך

את בטח יודעת את כל שכתבתי וזה לא שאני מחדש משהו, אבל לפעמים אנחנו צריכים את התזכורת הזאת. שמישהו יזכיר לנו שאנחנו בסדר גמור!!! אז רק רציתי להזכיר לך...

קשה להזכר... אינך אשמה ואין לך במה להתבייש! את אמיצה ששתפת...תודה ששתפת. איתך.

זה נכון ינשופית מתוקה שלי עברו הרבה שנים מאז וגם הזכרון ההוא כבר לא הציק אבל פתאום ביום בהיר אחר לראות אותו לפני כמה ימים מול העינים שלי.... הכל עלה כאלו קרה רק אתמול תודה

אם זה לא היה קורה לפני כמה ימים קרוב לוודאי שזה לא היה מתעורר אבל זה קרה ואין לי מה לעשות לצערי.. תודה

את לגמרי צודקת ... הלואי ולא הייתי יוצאת מהבית באותו היום כשהשמש יצאה אחרי הגשמים .. והלוואי שלא הייתי פוגשת את הסיוט הזה ככה פתאום ... בנתיים כבר החלטתי לא לצאת שוב עד שארגע... ימים יגידו... ואני בהחלט מאמינה שזו השגחה פרטית...רק לא מבינה עדיין " למה התכוון המשורר ", כשהציב אותו שוב מולי... תודה יקרה

תודה מקסימה שאת אוהבת

תודה מיכלי מקווה שרגשות הבושה יעזבו בקרוב בנתיים... חטולית