להניח את הדברים כאן..........

מרגישה צורך להניח את הדברים כאן לשחרר אותם ואולי להרגיש הקלה... ימים לא פשוטים... בעקבות המצוקה בטיפול וכל מה שהיה עם המטפלת,באותו יום הלכתי לעבודה והלכתי לאיבוד והקטנים הופיעו והרטיבו לנו את התחתונים, חצאית, אפילו את כיסא שכל אנשי צוות שמשתישבים בה. חזרתי מניתוק והתביישתי כל כך. הייתי צריכה ללכת הביתה.. מאז אני חולה.. 3 ימים במיטה מותשת מעייפות ולא מצליחה לקום. רק רוצה לישון כל הזמן. והאמת, מרגישה הכי בטוחה בבית שלא יהיו יותר פדיכות ולא רוצה לקום או לצאת החוצה... לרוב אני מתפקדת ברמה מאוד גבוה במקצוע שאני מאוד אוהבת... מרגישה חסרת אונים בכל מה שעובר עלי.

ינשוף יקרה, וואו...ההרגשה בוודאי קשה, אולי יש בעבודה מישהי קרובה אלייך שאת יכולה לדבר איתה? להסתגר בבית זה לא פתרון..בסופו של דבר צריך להתמודד עם הדברים.....מאמינה שתצליחי. ומקווה שבטיפול תוכלי לדבר על כך ולהתגבר על הבושה...איתך יקירתי.

ינשופית יפה שלי טוב שיש מקום להניח בו דברים טוב שנכנסת... מצטערת לשמוע על האי נעימות שקרתה לך.. מבינה שהמצב עכשיו לא טוב אבל לדעתי את כן צריכה לצאת מהבית לא להשאר במצב כזה ועוד לבד בבית זה בפני עצמו מדכא... יש אולי חברה שיכולה לבוא לארח לך לחברה שלא תהי לבד כל הזמן.. אני בטוחה שתמיד את מתפקדת ברמה הכי גבוהה במה שאת אוהבת לעשות אבל לפעמים יש גם נפילות יפתי... ומהם צריך לקום כי החיים ממשיכים... חיבוק גדול עד אליך יפתי ומקווה שהמצב ישתפר במהרה אוהבת חטולית

חטולית ומיכל יקרות אחרי ששתפתי כאן הכרחתי את עצמי לחזור לעבודה לא דברתי או שתפתי את אף אחד. לא בא לי להתאמת עם אף אחד מקווה שעם הזמן ישכחו מזה ושגם אני אשכח מזה בנתיים מתפקדת כרגיל כאשר מפורקים בפנים

כמה כוחות!!! את אמיצה!!!! וואו. כל הכבוד שהלכת לעבודה למרות הכל. ואולי תשקלי לדבר בטיפול?? בכל זאת?

תודה מיכל לא שתפתי את אף אחד בעבודה ברור שכבר שתפנו את המטפלת

רוצה להוסיף עוד דבר.. בזמן הזה שהייתי במיטה בעבר תמיד הייתי נזכרת במטפלת וזה היה נותן לי עוגן. הפעם לשם שינוי לא רציתי את המטפלת. פעם ראשונה בחיים שחשבתי על אימא, רצינו את אימא שתבוא ולהרגיע. דמיינתי אותה במצב הנוכחית, עם אלצהיימר והכל,מחבקת אותנו ומרגיעה, במקום שאני כהרגלי מרגיעה אותה. הכמיהה לנוכחות של אימא, לחיבוק של אימא שלעולם לא היה..