מרגישה אבודה וכל כך הרבה חסרת אונים..

אני יודעת שאני מחבלת את הטיפול שאני לא מאפשרת לחלקים מקום שאני מסרבת לקבל אותם. אני מרגישה חסרת אונים מול החוסר רצון להתחבר המטפלת רוצה לעזור אבל היא לא תוכל ככל שאני יושבת באותה המשבצת של חוסר קבלה אני לא מבוגלת. באמת שאני לא מסוגלת. אני כל כך מייאושת מעצמי. אני לא אמיצה מספיק להמשיך. אני לא יודעת איך להמשיך..

ינשופית מתוקה שלי את באמת נשמעת מיואשת..ולצערי הרב אין לי ממש עיצה לתת לך ולהגיד לך מה לעשות עם כל החלקים... אבל יכולה לחבק אותך שלא תרגישי לבד... ומקווה שהמטפלת שלך תדע מה ואייך לעשות כדי לעזור לך אין לי את המילים הנכונות.... איתך בליבי כל הזמן... חטולית

אהובה כבר עברת אותו המון פעמים למעצורים האלה שאת שמה יש סיבה ...לשמור עלייך מהצפה אל תחמירי עם עצמך לאט לאט בקצב שלך ...דיסוציאציה של שנים לא מחברים ביום אחד את יודעת את הכיוון ומה צריך לעשות ,המטפחת יודעת ...סומכת עלייך /עליכן שתימצאו את הדרך ... שולחת חיבוק

חטולית ואביב יקרות איזה מזל שאתן כאן. חטולית - חיבוק תמיד טוב ולא להיות לבד עם הכל. אביב- מילים מדוייקות כתבת- באמת המעצורים שומרים. כרגע אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך, שאם אתחבר אמות- הפחד גדול עליי ובאמת באמת נראה לי שהגעתי עד מקסימום יכולת... הבעיה שאי אפשר ללכת אחורה יותר ואני מרגישה במלכודת כי אין לאן לברוח יותר...

היי..לא חושבת שאת צריכה לדעת איך להמשיך..תסמכי על המטפלת וקצת תרפי מעצמך יקרה..מה שיהיה תני לו לקרות..לפעמים אנחנו יותר מידיי מנסות...ואז זה כואב יותר... איתך. מיכל.

לא צריך לברוח ...אפשר לשהות ...כמו בשחייה לצוף על הגב , לנוח ....להרפות מעט ... ואז להמשיך ...חיבוק

מתסכל מאוד! קשה לפספס את הכאב והקושי שלך! אולי גם מודאגת. מהחוסר אונים/תקיעות/מהחלקים הישירים והצורבים- מהמגע עמם (נחווה כמו אש), הדיבור, נגיעה והתמודדות. מהפער בין בין הרצוי למצוי.. יש מקום לייאוש. יש מקום לחוסר שקט ולהתחבטות המייסרת בתוכך ובטיפול. לא תמיד אפשר לגעת. אולי דרך המקום, לשהייה בכאוס ובחוסר מוצא יגיעו ימים טובים ומאפשרים יותר.