שלום אני כאן,...,...............................

הי אודי ובנות יקרות, אני כאן, לפעמים קוראת מהצד. הרגשתי שאני מתלוננת כל הזמן וקשה לי לקבל את המצב הקיומי הזה. הרגשתי גם שאין לי מה לתרום לבנות האחרות, שקשה לי לראות את הסבל של האחר, וממקום ביקורתי שלי קשה לי לכתוב מהחשש שהדברים שלי יהיו חסרי ערך. גם לא ידעתי ועדין איני יודעת מה אני מבקשת כאן. לא הצלחתי להגדיר מה הציפיות שלי והרבה פעמים הרגשתי מאוכזבת מהתגובות שלך אודי וחשתי הרבה פעמים אזרחית סוג ב'. אולי כי חיפשתי חום בדברים שלך ואולי סתם כי ביקשתי לעצמי להרגיש קירבה שלא הצליחה לעבור דרך המדיה. אבל זה מוכר לי. הרעב הגדול הזה לאהבה ולקבלה, החיפוש המתמיד אחר מקום מנחם ומקבל ללא תנאים. היה לי קשה להמשיך להביא את הכאב שלי לכאן כשהרגשתי שאין בכך שום תכלית מלבד "להקיא" את המילים האלה ולהרגיש שאינן מגיעות לשום מקום ומתפוגגות. לא הבנתי איך סוריקטה נעלמה כך פתאום ואני עדין דואגת לה. אני מרגישה מאוד בודדה והיו שינויים במשפחה שגורמים לי להרגיש תלושה, שאני צריכה להגדיר מחדש את מקומי אבל אין לי את האנרגיות לעשות את זה. הבדידות שלי החיצונית היא תולדה של זו הפנימית ומתוך ההימנעות שלי מהסביבה מסיבות כמו חוסר ערך עצמי. אני מתפקדת כרגיל אבל מרגישה שהכל מאוד רובוטי, שום דבר לא נוגע ואין לי הנאה משום דבר. אני לא מצליחה להתמודד עם הפגיעה העצמית והפרעת האכילה וממשיכה במסע ההרס, כמו מתוך צו פנימי. המציאות שלי קשה וכואבת. אני סופרת עונות וחודשים וסופי שבוע ונדמה לי שהזמן דוהר מולי ונקודת ההתנגשות היא רק עניין של עיתוי נכון. אני רואה איך אתה ממשיך אודי לקיים את המקום הזה ביציבות שבאמת ראויה להערכה, רואה את הבנות שמצליחות להשתמש במדיה הזו וחושבת לעצמי מדוע הן יכולות ואני לא. אבל הנה אני כותבת. ומספר הפעמים דכתבתי "אני" מעורר בי אי נוחות גדולה. שלכם, שירה

שירה יקרה שמחה שחזרת אוהבת לקרוא אותך למרות שלא תמיד מגיבה מצטערת שקשה כל כך איתך, ינשופים

הי אודי, לא יודעת להגדיר בדיוק.... אבל רציתי להרגיש אולי יותר חום וחיבה, כאלה שאני מרגישה שאתה מפנה לפעמים לבנות אחרות. שירה