לפנות בוקר יום שני

שלום לכם, הצלחתי בינתיים למצוא דרך עקיפה להיכנס לכאן, אבל זה לא זה. אפילו דוקטורס במשך חודשים לא הצליחו לעזור לי טכנית. מרגישה רע ולא באמת יכולתי לקרוא הכל, אבל איכשהו ניסיתי. הלכתי לחפש מה זה באש ובמים הזה שאתם מדברים עליו כאן. ראיתי שאלו דברים שרשם אודי ונכתבו בתקופה של רעב שלי. רעב פיזי. ממש כמו עכשיו. אובדן תיאבון כי דיכאון מז’ורי. אובדן תיאבון ובחילות תיאבון כי הורעלו לי חתולים למוות. אובדן תיאבון כי אני עצמי הורעלתי, כמעט למוות, לפני שנים. פחות במצב הכלה (של דברים טובים, בעיקר, כנראה) בשורה התחתונה. ואולי גם בלבול כי פסח ואני ככמעט כרגיל לבד. לא הרגשתי שהמילים האלה תמכו בי, עד כדי כך שלא זכרתי שבכלל היה דבר כזה. ואתם בכלל קינאתם. ה’סוריקטה החכמה’ הזה מזמן מעצבן אותי. כי הוא לא רואה איפה חלש. ואיך שוב ושוב נופלים בפח הזה. כמו שבחיים רואים את הפוטנציאל ולא מבינים את הנכות של למה בפועל לא יכולתי לצמוח. פעם ב, ולא יותר מידי, כן, אצלי ואצל אחרות, כולן, בעיניי, רק צריך תגובה של המנחה ולא של הבנות. לא יותר מידי, מחשש הקנאה בי. זאת עוד אחת מהסיבות בעטיין אני משתדלת לפתוח כמה שפחות הודעות. אבל אז, אם מובע איזה צורך, יוצא שאני מתלבשת על עץ של מישהו אחר, וחווים שתפסתי מקום. על זה כוסחתי ביג טיים. וגם פה, מניחה, שהקנאה (בי) שיחקה תפקיד. וזה עוד לפני שבכלל התברר (כצפוי) שבכלל לא זכיתי לתגובה. מזל. חבל, מיכל, שכשסוריקטה חלשה ולא ‘סוריקטה החכמה’ היא זוכה ממך להמון מילות בוז. הקנאה קיימת מן הסתם, וגם אמרתי, אבל כאן החוייה מרחיקת לכת מאד, וכן יש קשר הדוק לפיצול, לפחות כפי שאני רואה זאת. לא פשוט לי להאמין לנאמר כאן, עד כדי לא מאמינה בכלל – נראה שזה הובן. אביב – בחיית זומזום איזה דברים יחסת לי. אללה יוסטור. בואנה התחלקת על השכל (זה סוג של דיבור בחיבה, יובהר). ואפשר להפוך לומר גם עליי אותו דבר, אני יכולה להבין. בעיניי, אביב, את מטיבה לשחק את הקורבן ממני. ואפרופו נקמה – אז, אם כבר, הכתיבה פה יכולה להיות במטפלים שלנו שלנו לא בדמויות וירטואליות. שירה – אולי את היחידה כאן שמביעה שאת רואה משהו. תחרות כבר אמרתי גם אני ובזה אסכים איתך. אבל שוב, תגובה של אודי אליי בעץ שפתחת – אולי תמחק אותך, ואולי גם אותי ביחד. אני יכולה לנחש שדווקא מי שפחות כותבת מזדהה יותר איתי ולא מעזה (במבי?, למשל) תחושת ה'מחנות' האלה - זה משו... זוכרים את טימי? (שהייתה, בעיניי, ה-דמות בפורום פסיכולוגיה קלינית אבר, גם היא נעלמה ואין יודע) סנופקין – הזכרת זוג אמיתי בחיים האמיתיים. האינטנרט והווצאפ והפייסבוק והאינסטוש ודומיהם קצת קלקלו לנו. זה לא שעמדנו במבחן המציאות. אבל, כרגיל, את כותבת יפה ומאד נוגע. ינשוף – זאת הייתה עבורי מעין התאבדות וירטואלית, ועכשיו תלייה וירטואלית. הייתה סיבה רצינית לדאוג. למרות שהגוף כאילו חי. גולם – אני ממש מבינה מה את מרגישה. הייתי מתה להיות NOT_FOUND ועד היום לא הבנתי איך אפשר. כנראה אפליקציה באייפונים. איני בעד האדרת הפיצול, איני בעד האדרת הניתוקים, איני בעד האדרת ההקאות. איני בעד האדרת הפירוק. לא לחלוטין לא, אבל גם לא בקצב מסחרר. ואגב, על פי רוב, ההודעות שרשום בסופן ‘טריגר’ הן בדרך כלל לא טריגריות עבורי, והרבה אחרות דווקא כן. לא מרגיש לי פסח שמח וזו אינה האמת שלי, אז למרות שיצא לי איכשהו לאחל, אין לי הרבה מילים בנושא. אני ממתינה לתגובה ממך, אודי, למרות שאני בספקות שאתמך. ועדיין, ייתכן שאכן אחליט לפנות את עצמי מכאן ולהפריד. סוריקטה