אהבה, נחת / מיותרות, חשיבות ופרידה

שלום לקוראים, שלום לאודי, יש בי תקווה מסוימת, שפסק הזמן איפשר לאנשים לקחת להם מרחב, להתבונן. וגם לנוח מאלו. בעיתויים מתאימים. היה יפה, בעיניי, לו היינו אומרים לעצמנו שמטרת האתר - לעזור לאנשים להבריא, להיעזר בטיפולים האישיים האמיתיים שלהם, או להמליץ על עזרה מסוג זה במקרים שנראים לנכון. שהמטרה היא לסייע לחולל שינוי, ופחות לשמר ולתחזק את החולי, השיגעון, הרגרסיה, הקיבעון. שהמטרה היא למצוא איזשהו איזון, באם ניתן, ובשורה התחתונה - שהמגמה הכללית המתמשכת תהיה מעלה. יותר דחף חיים ופחות דחף מוות, ואם יש משניהם - ויש - אז ששני המרכיבים האלה יהיו נוכחים לפחות בידיעה אצלנו בפנים. --> מהאתר לטיפול --> ומהטיפול לעולם בחוץ. הוירטואל - אולי כמו גם מחשבות על חומר טיפולי, יש בהם, כנראה, הרבה מן העולם הפנימי וחוויות מעבריות. הפיצול בוירטואל, אגב, וחווייה של היעדר עדים יצרה, אצלי לפחות, מצב שמדמה בלבול אינטנסיבי של בוחן המציאות. מה שכינינו פה - שיגוע פעיל. כמו-כן, בלבול של מה שלימדני הטיפול מול מה שחוויתי שנאמר כאן. לא נראה לי שהיה ייתכן, הגם אם הדעות שונות, שבדבר כל-כך בסיסי תהיה מחלוקת קיצונית. רמת האמת והשקר. אלה דברים שמערערים אמון. הצטרפו לזה מנגנוני החיפוש של האתר שכל כך השתנו (מבחינתי מאד לרעה), והסיעוף בעצים שכל כך השתנה, שלא לדבר על הבאג של הרווח, שעוד יותר הקשו עלינו למצוא את עצמנו וגם שברו רצף. אצלי במכשיר ספציפית (אולי גם בנפש) יש באג נוסף. מן הסתם, זה לא נעשה נגדנו אישית. אבל זה מעצבן ומייאש. בייחוד כשאומרים שלא רואים בעייה, ויש בעייה ועוד איך. פה חתכתי כמה פסקאות. נהיה כבד. הפסקאות הללו דנו בהדבקה והתמכרות ברשת האינסופית, או, לחלופין, למחשבות בלתי פוסקות על חומר טיפולי. אולי סוג של העלאת גרה. אולי רכיב של התנגדות. ייתכן שאני שם כאן ועכשיו, אם כי, ישנה תחושה של מעין מנהרת זמן. אז אולי זה או זה, ובכל זאת עם תוספת קטנה בסוף. דיברתי גם על העיתוי בו נשלח השאלון הרב ברירתי עבורי, שגם הוא כמעט כמעט החזיר אותי לכאן (רציתי, כדרכי, לשאול האם מתאים להוסיף שאלה בדבר שימוש בכסף אמיתי). הפסקאות שקיצרתי דיברו גם על תחושות פנימיות סוערות ועזות אינסופיות, במקום רגשות, בפרט במקום געגוע, וגם הזכיר שאין אנו מכירים במציאות זה את זה כאן, כך שייתכן שאין אנו מקבלים את התיקון שהמציאות מציעה. בפסקאות הבאות, אותן קיצרתי גם כן, דיברתי על היות המטפלים בני אדם שגם הם מתפרקים ומתחברים. וגם אותי, שיש לי גבולות, ואני יכולה להיות עייפה, וגם לחפש פורקן. הזכרתי גם קנאה בין החלק הצומח לחלק המדכא. ועל החשיבות להביא אותם לטיפול. והערה מאד חשובה לי - אני מתחרפנת מה'הכל' הזה. חלקיות חלקיות חלקיות. אף פעם זה לא הכל. אנחנו לא יודעים או נביא (לכאן, לטיפול, לעולם) או נדע הכל. כנראה שבעצם את הרוב *לא* נדע. אבל, כנראה, שכן יש חלקים עיקריים יותר, שכדאי להתמקד בהם. גם במה שכתבתי בהמשך, הורדתי חומר 'כבד'. בפסקאות שלאחר-מכן דיברתי על 'שיום'. אבל הי, תהיה שורה תחתונה בסוף. ככל הנראה, גם אני עצמי טעיתי בבחירת מילים אחרי קריאה שטחית של חומר כלשהו ברשת ומרגישה במבוכה. מתנצלת. הייתי שמחה לפנות מקום מתוך ידיעה שמשהו גדל בקבוצה הגרעינית של המשתתפים הקבועים פה שנים, ופחות מתוך עזבו-אותי-באמ'שכם-תישארו-לכם-בקיבעון. כנראה שזה איכשהו גם וגם, וניתן לומר כך על מערכת היחסים בין חלקיי שלי עצמי. מה שכתבתי כאן נקשר לי גם לפרידות מטיפולים. חרדות ושחרור. בשורה התחתונה - נמאס לי להיות השם הבדוי הזה. אני רוצה לצאת החוצה. לפרוזאיות הזאת. פרוזאי וגם לא. לו היה מישהו אחד רציני כזה (מחוץ לטיפול, מחוץ לכאן) עם נוכחות בזמן ובמרחב, שהייתה לו חשיבות מיוחדת והיה רואה אותי, ולהיפך. הוא, כנראה, ולא היא. וכאן, אבוי לי, נראה שכאן יצאתי אווילית למדי ונקלעתי לכאורה להילחם על לב של גבר, שגם בדמיון דמותו אינה בתחום ההשגה וגם שללתי ממנו את המיניות, הדבר-הלא-מובן-לי-הזה. בחולשות, בחוזקות, בחכמה, בעצבות, שטפתי פנים, יצאתי החוצה לשמש, לגשם, לאוויר, לפגוש אנשים, ובבית - לקרוא ספר. שלום לכם, סוריקטה