אודי, נראה אם אני רואה את הכיוון שלך

אם הבנתי נכון אתה רואה את הרגשות של המטופל ככלי טיפול עבור המטפל לעזור למטופל בבעיותיו. אתה רואה את החיבור בין המטפל לבין המטופל, החיבור הרגשי, ככלי עוצמתי שעם הקשר הזה המטופל יוכל לעבור כל מיני חוויות שיעזרו לו לראות בפרספקטיבה נכונה ובדרך נכונה כיצד להתגבר, או לחמוק, או להימנע מכשלים אלו ואחרים בחיים. אתה מאמין שהקשר שנוצר, הוא לא באמת קשר בין אישי, אלא רק כלי דרכו יכול המטפל לחדור לתוך 'נפשו' של המטופל ולעשות שם סדר. כמו שהכירורג פותח את הבטן, כדי לסדר את הדברים בפנים, כך המטפל בקשר הרגשי שלו עם המטופל יכול להגיע למקומות שאחרת היו סגורים בפניו. והיות ולמטופל יש בעיות רגשיות, ממילא דווקא הקשר הרגשי הזה הוא זה שיאפשר למטפל להגיע למקומות של שורש הבעיה הרגשית ולטפל בה. ואני חושבת שהמשחק כאן הוא באש, ואני חושבת שהאילוזיה שנוצרת אצל המטופלת יש בה הרבה הונאה. בארבעים דקות שיושב המטופל אצל המטפל הוא בטוח ובוטח בקשר הנפלא שיש בינהם, ולא מבין שישנם עוד כאלו 35 מטופלים בשבוע שכך מרגישים אצל המטפל, אין לי ספק שאם המטופל יכול היה להיות זבוב על הקיר בטיפולים האחרים הוא לא היה מסכים לרקום את הקשרים הנפשיים הללו עם המטפל, ורק כי למרות שהוא יודע שמדובר בטיפול אבל הוא משלה את עצמו שיש מעבר לכן הוא מסכים לכך אם היה רואה מה קורה בטיפולים של המטפל אצל האחרים היה מתעורר מהאילוזיה ולא הה מסכים לאותם קשרים רגשייים.