..............................................

הי אודי, רציתי להגיד לך תודה. את הדברים שכתבת לי לקחתי לטיפול ולא ויתרתי, התעקשתי עד שיסגר הנושא לא רק מההבנה של הצד שלי אלא גם מההבנה שלי את הצד שלו. לא שהוא הסביר הרבה, אבל כמובן שכיבדתי את רצונו לא להכנס לעומק אלא רק לומר שאלה דברים שקשורים בו ובילדותו ועליו להמשיך לעבוד עליהם. ובלי קשר לעניין הזה, היחסים בינינו בסערה. מעטות הפעמים במהלך שנות הטיפול בהן העזתי לבקש מענה למצוקה מיידית. בפעמים בהן ביקשתי לא נעניתי מיידית, תמיד היה עלי לחכות מהבוקר לערב או ליום-ימים למחרת. היום היה בוקר כזה של קושי ממשי וכאב עצום ושוב בתמימות ניסיתי לפנות אליו לעזרה. שוב השיב את פני ריקם ואמר שיוכל רק בערב. ובינתיים הכאב התעצם וגם תחושת האכזבה וההשפלה. הגוף שלי הגיב לדחייה בכאבי בטן וחום. מובן שלא יכולתי לצאת לעבודה. לקחתי כדור כדי להרדים את עצמי והתעוררתי בצהרים. מרגישה שהוא השאיר אותי להתבוסס בכאב ושיכול היה למצוא דרך אחרת. ברגעים הספורים האלה בהם אני מעזה לבקש עזרה מיידית, אין לי דמות מקצועית לפנות אליה. מה עלי לעשות? לפנות למיון? לתת לעצמי להתבוסס בכאב? אני פוחדת במצבים האלה. חשבתי למצוא עזרה נוספת אבל אני לא מסוגלת להקשר לאדם נוסף כרגע. משהו מרגיש לי לא נכון או מוזר. מרגישה איך הנפש שלי נחבטת בקירות הגוף וכל כך סוער בפנים. תודה שירה

מצטרפת ל - גם אני לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה. למעט להכיר את הפרשנות שמתאימה למקרה הספציפי בעיתוי המסוים מתוך מה שלמדתי. בהנחה שאצליח ליצור קשר אליה. ואציע את השאלה - מי משפיל את מי? אני באמת לא יודעת מה קורה, אבל לפעמים אנחנו יכולים לייצר בתוך עצמנו מצבים רגשיים בהם אנחנו הופכים את המטפל לכאורה למתעלל בנו, וזה יוצר מצב שמשפיל אותו. כך, למשל, אפשר לפרש ישיבה מכונסת על הרצפה ליד הדלת של הקליניקה שלו. כיווני מחשבה. שלי, ואני די סתומה ומפגרת לאחרונה, את יודעת... סוריקטה