דיסוציאתיה איך זה קורה גם עכשיו......

הי אודי, מקווה שנהנית וחזרת מלא באנרגיות טובות וחדשות. בפעם הראשונה מאז שאני כאן חשתי געגוע לנוכחות שלך וחיכיתי שתחזור. אבל זה לא היה געגוע נואש. כבר חודש שלא קיימתי פגישה עם המטפל, מאז התהום שעמדה מולי כשלא נענה לאותה קריאה מיידית ונואשת לעזרה משהו בי נשבר. מתחושת הבגידה שלו והאבל הקצר על אובדן הקשר עברתי להגפת כל התריסים. לא מרגישה, קהת חושים, מרוחקת מהפנים, מגבירה תפקוד חיצוני, מתישה את עצמי בעשייה מתעלמת מהכאב ובורחת מעצמי. עכשיו הבנתי איך בדיוק עובדת דיסוציאציה. התעלמות של care taker מהמצוקה, תהום הלבד, כאב נוראי וניתוק. מאז קשה לי להתקרב אליו, למרות שהוא דורש בשלומי ומציע לקיים פגישה פעם בשבוע. הרגשות שלי כלפיו נעים בין זרות לתעוב והכל נראה לי כמו זמן אבוד. כתבתי לו שכשהזעם יהפוך לגעגוע אולי אצליח לחזור. אצלי בינתיים היכולת שלי להתנתק מעלה תהיות: האם אני יכולה בהחלטה להיות "בסדר"? האם הכל היה לשווא? האם נכשלתי בלהיות מטופלת? ועוד... על כל השאלות עולה לרב התשובה "כן". ואם כך, איפה זה שם אותי? תודה שירה

הי שירה, כל כך הייתי רוצה לתת לך מילים חכמות ורכות. כל-כך, ואיתן, כמו שאנחנו יודעות להזדהות לעומקי העומקים (אולי) זו עם זו, וכמה שזה מרגיש פגיע ונואש, יש בי משאלה שיהא זה המטפל שנרגיש מולו קירבה ודיוק כאלה, שיהא זה, פה, מכולם, אודי. וזה מרגיש לי, לי, מתפספס בענק כל הזמן. פספוס כזה, כמו שמשתמע לי שאת מתארת מול המטפל שלך. הסימביוזה הזאת, אולי זו שאנו מבקשות. הזעם הכמעט בלתי נישא שנוצר נוכח המציאות והנפרדות. כמעט כמעט בטוח שיש כאן רכיב משמעותי ביותר של קנאה. בסיכוי גדול שהוא איכשהו מוסווה, ולעתים מוסווה ממש מצוין, בעיניי, ואולי אפשר לנסות לגלות איפה הוא. וגם אולי לאתר היכן אנו מנסות באופן אלים לחלוב 'שד ריק'. בכל אופן, (מזכירה שאני סוג של התאבדתי מכאן, שאיני ראויה כאדם ואין מקום לכאב שלי) - המון תודה על הניסיונות, שירה. המון תודה על האופן השונה / הצדדים האחרים שאת מביאה עצמך לכאן מאז, מה שאני קוראת לו, הפרגמנטציה. מקל עליי כשכותבים על המצב ופחות מתוכו, כי אז, לפחות עבורי, זה פחות מדבק. מאד מאד מעריכה את הכוחות שגייסת ומגייסת. ואני זוכרת היטב איפה את חלשה. ומאד מסייע לי לראות גם איפה את חזקה. בעקבות הודעה קודמת שלך, שאלתי את המטפל שלי מה עושים כשנמצאים בתוך חגיגה דיסוציטיבית ברמות של עיוותי ראייה ודיסאורינטציה וכל המילים המסובכות שאני נוטה לרשום באופן חוזר. אין לי מענה. אבל חלק מהתשובה הוא בהיות באופן כללי במצב שמקטין הסתברויות ליפול לשם. מטפל בחופש ועוד בעיתוי שהוא כנראה ממש לא משהו מן הסתם לא עוזר לזה. באסה לאללה. ועוד משהו - כשאני חושבת על זה - הכתיבה כאן מראש שמה אותי לפחות במצב של ריכוז לא רגיל. לא משהו של היומיום ושגרה. ורק כשאני ממש לבד. ממש ממש לבד. שלך, סוריקטה

שוב הצלחת במילים חכמות ורכות וכל כך מדייקות גם את החוויה שלי. תודה! אני חושבת שלא השכלתי להבין עד הסוף מהו מטפל, הפער בין המקום הבטוח לכאורה והמילים על אכפתיות לבין המציאות, שבה הכל מדוד, קשים לי מאוד. הנסיונות שלי להיות כאן התחילו מדאגה שלי להעלמות שלך ואין לי מושג איך התגלגלו הדברים ולאן... כואב לי על אביב שמרגישה' שאיבדה את המקום ויותר מזה שגורשה מכאן והייתי רוצה שנעזור לה לחזור ולמצוא את מקומה מחדש. שלך שירה