קנאה, ייסורים והתענגות

שלום למי שקורא, לפחות אתה, אודי, נסה איכשהו הפעם לקרוא. בבקשה. בכל אופן, ההודעות שלי כאן, לתפיסתי, כפי שאני רואה בשלב זה, לא מוענו רק לפותח העץ, הן תמיד לעיני כולם, ולכולם, וגם למנהלי הפורום. בעבר והיום. גם אם אני פתחתי הודעה בתוך קבוצה, העץ לא רק שלי וכו וכו. אני כן אכתוב משהו, אבל עליי, ולפי תפיסה בכיוון הפרואידיאנית, שהיא, ייתכן, מתאימה לפרשנויות באופן כללי יותר. קרי לא רק לגביי סוריקטה. מן הסתם, יש גם פרשנויות אחרות. מסתעפות או מתנגדות. מה נעשה. ובכן, ‘הרגו’ פה את פרויד, ואם מישהו זוכר אמרתי את דבריי בעניין. איש חכם ומוכשר ופורץ דרך באופן יוצא דופן, שהיום אנו חיים אחרי הסוג של מהפך שהוא סוג של חולל. תפקיד השעיר לעזאזל (שגם עליו יש תחרות – יעני להיות ראשון במקום האחרון) מכירה, ברגשות הכי מייסרים שיש. הכי. או קיי? היות שם זה (ומילים שלמדתי בטיפול) הוא להיות באיזו הזייה או במילים עדינות יותר – סרט פנימי, שמצרפת לתוכה באופן מאשים את כל הסביבה. בשלבים חדירי-רעל-בלתי-חדירי-טוב כל הדמויות החיצוניות הופכות להיות חלק בסרט הפנימי הזה. ואיכשהו הדמויות האלה גם מגיבות ומשתלבות בתוכו. עד כדי איש מקצוע שהוא המטפל שלנו. ושם, באמת, אולי הכי נכון לדבר את זה. כלומר, יוצא בסופו של דבר שנוצר איזה סוג של גרעין של אמת. הדמויות הפנימיות מקבלות שם (בצירה) של דמויות חיצוניות שנמצאות בשטח. אם מישהו חווה, למשל, סאדיזם (נפוץ בעולמנו), כנראה באיזה אופן, לפחות חלק מהדמויות מבחוץ מוציאות לאור את החלקים הסדיסטים שלהם, כי איכשהו כנראה שבכל אחד מאיתנו יש כאלה. היה ומישהו כותב כאן מתוך היות במצב גבולי, הזייה, תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים או בגלישה פסיכוטית. וזה מתפרסם. מה קורה לי? מעבר להזדהות, שאולי לא תמיד טובה לי, מעבר לכך שאני, כן, מקנאה במי שמרשה לעצמו להיות משוגע (שזה פחות גבולות ופחות אחריות), אני מנסה למשוך לכיוון הקרקע מהריחוף הזה. מלחמת חיים שלי. אגב, כששני אנשים נמצאים כל אחד בהזייה שלו – אין שיח. ראיתי לפני כמה זמן ברחוב שני הומלסים, כל אחד עם העגלה והשקיות מלאות השקיות שלו (שזה די ייצוג של העולם הפנימי של כל אחד מהם), מוציאים זה על זה זה שלל קללות מהגסות ומהמכוערות ביותר. אממה. הם נשארים להימצא זה ליד הספסל של השני ומגרשים זה את זה. קללות קללות קללות. שום שיח. אבל וואחד משיכה אחד לשני. אפחד לא פורש והולך באמת. עכשיו בואו נחזור לתפקיד השעיר לעזאזל. התפקיד הזה, השעיר לעזאזל, שמייסר ברמות אולי הגבוהות ביותר, הוא גם תפקיד שיש בו באופן לא מודע התענגות. מעוותת, אולי. פרוורטית אולי. אחרת למה אנחנו שם? אז כן, התענגות על הסבל. לקשור למיניות, אליבא דפרויד – כן, אפשר גם את זה. ובואו סיפור - לפני שנים רבות כתבתי הודעה בפורום הזה (עוד לפני אודי) על קנאה. אפילו הצלחתי השבוע למצוא את הקישור אליה. בשעתו, המנהלת רצתה להעביר את הודעתי למאמרי הפורום, אבל נמלכה בדעתה, היות ששיערה שהקנאה של האחרים בפרסום של הודעה שלי תהיה הרסנית, ולכן ההודעה הזאת נשארה אי שם כחלק מעוד עץ. מה שקרה אחר כך איתי, ואיש לא ידע, הוא שהתבייתתי על הודעה בעץ שפתחתי ונותר מסיבות שלא ידעתי מיותם, כלומר, יצא שאף אחד אל הגיב עליו, ורשמתי עליו מאות ענפי הודעות במשך תקופה (לא היה סינון). אם כך, יש פה בפורום עץ ענק של הודעות שהן ייסורי עונג כאלה שרק אני כתבתי בו ואפחד לא ראה. זה היה מזמן. עוד דבר – בפורום קודם לזה שימשתי באיזה תפקיד של פיזור המון המון דבק כדי ליצור ‘יחד’. לימד אותי המטפל שלי בתחילת הדרך הטיפולית, שמה שנראה לי כסופר חמלה כלל עולמית וסופר דאגה הוא בכלל קנאה. זה לא שאין חמלה ואין דאגה, יש בי הרבה מאלו ואמיתיים לגמרי, אבל בסדר גודל הזה ובאופן הזה שהיה אז – זה כנראה משהו אחר מסווה. שורה תחתונה קנאה מהסוג הפחות בריא, כנראה. וזה בולשיט שאין ציפיות. יש מלאן. גם אני חזרתי ואמרתי שחשובה לי הקבוצה יותר. אמנם יש בזה הרבה. אבל לחלוטין לא נכון שאנ’לא צריכה את אודי מעבר להיותו הרובוט שמעלה הודעות. יש עוד מקומות שיש בהם קבוצות בלי מנחה, אז למה אני דווקא כאן, ולמה דווקא איפה שיש סינון (אגב, כשהתחילו עם הקטע של הסינון, חשבה המנהלת הקודמת שזה יעיף אותי מכאן, אז בואו נתחיל בזה), אז למה דווקא לכתוב איפה שיש אופציה לסינון של מנחה, אם אפשר לעשות מה שבא לי במקום אחר בלי בקרה. נגמר לי הזמן ואני חייבת לצאת לעבודה. בבקשה בבקשה חרגתי מהבטחתי, אני יודעת. אני כאן, עכשיו, ולא יודעת אם יותר. עכשיו, יותר מתמיד, חשוב עבורי לרשום רק פה. מקום שיש בו הרשמה בכינויים ויש בקרה על פרסום ההודעות ומסגרת ברורה. סוריקטה

ובהקבלה לפורום - נניח שיש הורה, שאחד הילדים שלו מרגיש מאד מקופח מול אח אחר. הילד רואה שההורה טוב ומעניק לשני והחווייה היא שמולו זה משמעותית ועוצמתית פחות. איך עובדת פה הקנאה? הילד המקנא יהפוך להיות ילד מקסים ונפלא שדואג עד אין קץ לאחיו. במקום ההורה. הורה שיטפח לילד כזה על השכם תדיר בכמה הוא אלוף ונהדר בכך שדואג באופן יוצא דופן לאחיו, ועוד סופרלטיבים למינהם, או אפילו יהלל את הילד בכך שהוא דואג להורה עצמו בהיפוך תפקידים, איכשהו גם לא בטוח רואה את הילד שמרגיש מקופח. זאת רגישות שלי. לדעתי, אני מוצאת דימיון מסוים בקטע הזה, בין כמה משתתפות פה, וייתכן שפספסת את חלקנו. או, לפחות, הרגשנו כך בהתאם לשחזור המפורסם. סוריקטה

וכדרכן של השעות המוזרות האלה, חשבתי לי (והנה עוד ענף לעצמי), שאיכשהו חיפשתי להבין מה זה להישען להיאחז. מה זה? מה אלו? ותמהני האם הודעת המשך תגרור ביטול הקודמות לה. 'פה' זה כל כך לא מצליח, כל כך כל כך לא מצליח. ולרגעים לא מעטים בכלל, חיים שלמים, הבחירה היא בבדידות. לא לגעת. התקרבות משמעה חבטות ושריפה ועוד. אין לי מושג אם שמתם לב אפילו. אין פה אף אחד. המקלדת ואני והחושך בחוץ. הציפורים טרם התחילו לצייץ. צד אחד מבקש חופש ושקט מפה, שייגמר הסיוט שלי במקום הזה, והטיול שלך, אודי, לכאורה איזה יופי שהוא מתאים לעניין. הנפש כנראה תבין מה היא הרגישה רק אחרי שיווצר השקט (כאילו מוות) ואז אולי אגלה שיש שוני בין המחשבות האדישות חזקות לכאורה שלפני, לבין מה שמתחולל בהיעדר. ואז תגיע תחושת הפספוס, כנראה. זה לא נכון שאני לא צריכה זקוקה. זה אולי כעס (בהמשך להודעה הקודמת שסיפרה על הורים וילדים) על מי, שאם נתן, נתן מעט מידי ומאוחר מידי וחלקי הרבה יותר מידי. כנראה שאצטרך לחפש רק במציאות. אילו מישהו באיזה מקום שהוא, היה מצליח להזליג דמעה מהעיניים הארורות של סוריקטה השנואה. היו שלום, לילה בוקר, סוריקטה, הלוואי שתמות הסוריקטה הזאת

... והשיר הזה קפץ לי ביו טיוב... ובכלל חיפשתי משהו אחר להוריד בהמרה ל MP3 לפלייליסט בשביל התינוקות. https://www.youtube.com/watch?v=dG3NAutpEoY (לפני שייגמר / עידן רייכל) סוריקטה

"מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו" נדמה לי שזו שורה מהשיר..בלי קשר למי הוא מתכוון...זה נכון לכולנו..ושולחת אלייך. תמצאי רגעים טובים לאחוז בהם.. כל כך עצוב לי הרגשות האלה שלך. וגם הפספוס הזה של האמהות צובט לי בלב. כל קטע הקרבה ברור שקשה, עברת חיים קשים יקירתי ואני מקווה שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן!!! לקוות לטוב! את מקסימה ויש בך המון!!! את כל כך קשה עם עצמך! עצוב. את מטפלת מדהימה לתינוקות!!!!! ומה ששומעים היום בתקשורת פשוט נורא..בטוחה שמחכים בשורה לקחת אותך!! הלוואי שתפנימי את הטוב שבך!

סוריקטה אהובה, את יפה מבפנים גם כשאת כל כך כועסת. הכאב שלך עוצמתי ונוגע בי והנה הזלתי דמעה בשבילך. אני רואה אותך. רואים אותך. הנה את כאן. איתך שירה

הי מיכל, תמהני מדוע בכלל מישהו מגיב אליי. אז תודה. כן, זה סוג של נכון מה שרשמת בהקשר של העבודה שלי. אך לעתים מספיק ניחוח של קול אחר. פעם, בשביל אמא, בגלל קולה ההוא, עזבתי לימודים (והייתי יכולה להצטיין). פרשתי ממקום עבודה. לא מימשתי אהבה עם בחור או כל קשר חברי נורמלי. כמו שהזכרת - נטולת משפחה משלי. חייתי שנים על בטון בתוך זבל וביוב. היום לא עד כדי כך מקלקלת את המציאות שלי, אבל עדיין חוששת שזה יקרה. ואפסיד את מה שרק מאוחר הצלחתי להשיג. כן, עלעלתי במילות השיר שצירפתי, והקטע של ההיאחזות. הגדלתי עשות ומצאתי תגובה של אודי אליי לפני שש שנים. תגובה יפיפיה שלא זכרתי כלום ממנה. תוהה, אודי, אם השתניתי לרעה מאז. אם היא תקפה עדיין. אגב, מיכל, חשבתי עלייך רבות כשיצא לתקשורת הסיפור האין-לי-מילים-לתאר-אותו על מפעילת הפעוטון. הזעזוע הנוסף בעולם מטפלי הזאטוטים. אך היות שהרגשתי שרופה פה, לא פתחתי עבורך הודעה באופן יזום. הסיפור גם עורר בי מחשבות אם עשו לי בבית משהו בסגנון בגילים הקטנים האלה. מעבר למה שאני כבר יודעת. שלכם, סוריקטה

חשבתי עלייך..עם כל המקרים האלו. חייב פיקוח מצד אחד מצד שני יש כאלו שלא יכולות ללמוד פורמאלית והן מטפלות מצויינות. עושים לנו עוול והכללות. ממש קשה. בכל אופן צריך להבדיל בין גננת לגילאים מעל 3 לבין מטפלות בגנים פרטיים, בבתים, בחדרי חדרים!!! ההבדל עצום!!! כי לנו יש פיקוח!! ועברנו הכשרה מתאימה. בכל אופן אני השגתי את השם שלי בכבוד! ואת התעודות והתואר ומה לעשות צריך רשיון כמו בכל מקצוע!!! תעודת הוראה היא רשיון עבודה לכל דבר! ואנחנו עוברות המון השתלמויות וצפיות שהן חובה. כך שבעירוני זה כל כך שונה מאשר ההתחבאות בחדרי חדרים של סתם אישה שמתחשק לה לפתוח פעוטוןללא כל תואר.. בלי להכליל בכלל כי יש מטפלות שלא למדו והן מצויינות...כמוך! ... חרגתי בעץ.. אודי בבקשה תענה על השאלה ההתחלתית שלי. תודה

מגעילה את עצמי. בעעע. שורה תחתונה, ובעברית - שיהיה שקט, שהשריפה תשכך, ושיהיה איפה לשים את הראש. לילה טוב סופשבוע נעים ונסיעה טובה טובה, אודי. סוריקטה

הי שירה יקרה, רק עכשיו ראיתי את התגובה הנוגעת והמדייקת שלך אליי. מדייקת כך שכמעט תרד גם אצלי דמעה קטנה. תודה רבה, סוריקטה

הי מיכל, תגובת המשך בסבך העץ, אבל במקביל גם פתחתי אחת חדשה. אמנם לא למדתי רשמית, עם זאת, יש לי כלים של פסיכואנליזה, שזה סוג של למידה אינטנסיבית וארוכת שנים דרך החוויה. ויש לי ניסיון בשטח, שגם לו יש משמעות משלו. ובנוסף - או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אז אם גם 'יש לך את זה' ובנוסף הוכשרת - זה יכול להיות אחלה שילוב. אולי ההגנה שלי היא היות כמעט בכל רגע נתון בסביבה שיש בה עדים. העדים האלה הם אולי סוג של משענות. חופש נעים, סוריקטה